בת עין קמא

אהבתו לה' כאשר רואה חסדי השי"ת שעליו אמנם יש בחי' צדיקים שאוהבים את ה' מתוך יסורים היינו כאשר אין להם צרכם ההכרחיים אעפ"י כן הם אוהבים אותו ית' באהבה אמיתית אעפ"י שעדיין אין להם בחי' גאולה וישועה מיסורים שלהם ובחי' זו נקרא שבת שלפני הפסח פי' שבת מרמז לבחי' אהבה עילאה פסח מרמז לבחי' גאולה וזהו שבת שלפני הפסח פי' בחי' אהבה לה' שהוא מתוך יסורים שלפני הפסח בחי' גאולה קורין לבחי' זו שבת הגדול בחי' אהבה עילאה הגדולה במעלה מבחי' הראשונה ובחי' זו היה במצרים שהיה שבת שלפני הפסח לפני הגאולה והיה גדול משאר שבתות ששבת אחר אינו מאיר לימי השבוע רק עד יום ג' בשבת כדאיתא בגמרא ושבת שבמצרים שלפני הפסח היה בעשור לחודש והאיר בימי השבוע עד יום ד' שהוא ערב פסח והיה לישראל אהבה לה' ושחטו את הפסח באהבה גדולה לה' כל עדת ישראל ע"י הארת שבת הגדול בחי' אהבה עילאה כנ"ל וזהו עיקר תכלית המכוון של כל המצות שיאירו אור ה' בהגוף בבחי' אהוי"ר במחשבתו כנ"ל אמנם זהו דווקא אחר שנתן לנו השי"ת את תורתו הקדושה בתרי"ג מצות ומעוררים את לבבינו ומחשבותינו לבחי' אהבה כנ"ל אבל אבותינו אברהם יצחק ויעקב שעדיין לא קבלו את התורה והמצוות זככו את גופם בשאר עבודות כדאיתא בספרים שאברהם אבינו ע"ה עבד לה' בחפירת באר מים חיים עבודת תפילין ומה שנתקן על ידינו בעולמות עליונים ע"י תפילין שלנו בחי' זו בעצמו תקן א"א ע"ה בחפירת הבאר ובאמת חפירת הבאר הוא זרה ממצות ה' שאינה מהם רק הוא בחי' תאוות עוה"ז ולכן נקרא עבודה זרה פי' שהיא עבודה שאינה ממצות ה' ולכן נקראת זרה וזהו שיסד בעל אגדה מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו פי' שמתחלה קודם מתן תורה היו אבותינו מזככים גופם ע"י עבודות אחרים לה' שנקראו זרים ממצות ה' כנ"ל ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו פי' שקירב אותנו בקירוב גדול שיהיה הזיכוך ע"י מצות הקדושים ולא ע"י עבודות אחרים וזרים וזהו שרמזו רז"ל אין, צו אלא ע"ז ואיתא בזוה"ק ע"ז ברשותייהו קיימין בתאוון אחרנין וכו' פי' עבודות שהם בבחי' רשות בבחי' תאוות אחרים תאוות עוה"ז ואינם בבחי' מצות ה' זהו שנקרא עבודה זרה ומזהיר הכתוב על בחי' עבודות אלו שגם הם יהיו בבחי' קדושה וזהו שאה"כ אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע פי' שיהיה לך בחי' אור ה' אהוי"ר אפילו בעסקך בבחי' ארץ מצרים בחי' גשמיות גם שם תראה בחי' אלהות ותתבונן ממנה גדולת הבוב"ה ואימת יהיה זה כאשר אלהים זולתי לא תדע פי' שתדע שאין שום בחי' חיות אחר בלתי לה' לבדו שמכה"כ ית' וזשאה"כ הכהן המחטא אותה יאכלנה וגו' ר"ל המחטא הוא לשון חסרון פי' כשיחסר לכהן בחי' אותה אכילה גשמיות רק במקום קדוש תאכל שיאכל אותה בבחי' קדושה שיתבונן בבחי' קדושה שיש בו חיות אלהות כנ"ל וזהו שאחז"ל הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין שע"י אכילת כהנים שאכלו במקום קדוש היינו בבחי' קדושה כנ"ל האיר אור ה' בבעלים בבחי' אהבה לה' בבחי' תשובה ועי"ז מתכפרים שנזכה לזה אכי"ר: פרשת שמיני

ויהי ביום השמיני קרא משה וגו': פי' רש"י יום שבו הוקם המשכן וכו' ויל"ד שלכאורה נראה כהתחלה באמצע הענין והו"ל לכתוב פרשה זו בפרשה של בנין המשכן ולהבין זה נקדים תחלה להבין מה דאיתא בגמרא באותו יום היה שמחה להקב"ה כיום שנברא בו העולם נאמר כאן ויהי ביום וגו' ונאמר לעיל ויהי ערב ויהי בוקר וכו' ולכאורה ק' ל"ל ללמוד ג"ש זו מן ויהי דמע"ב דווקא וכי בשני המקומות הללו דווקא נאמר מלת ויהי הלא בכמה מקומות נאמר ויהי והיה יכול ללמוד גם ממקום אחר ולהבין כ"ז הנה אחז"ל כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בהמ"ק בימיו כו' והענין הוא כי עיקר ענין המקדש היה להפך מדת הדין לרחמים היינו שכאשר חטא האדם ע"י רוח שטות רוח הבהמיות שנכנס בו (כמאחז"ל אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות היינו רוח הבהמה) ואח"כ חזר בו ונכנע לבבו מאוד ונשבר ונדכה ונכנס מיד למקדש הביא קרבנו מן הבהמה מן הבקר מן הצאן גשמי לרמז לבחי' רוח הבהמיות רוח שטות שהיה נכנס בו והתודה על חטאו ועשה תשוב' ומודה ועוזב וע"י שנכנס למקדש