עצי חיים על התורה סו

את יוסף ויהי איש מצליח ויש לפרש, דה"פ דהנה כתבו המפו' במ"ש בהגדה אני ולא מלאך לפי שארץ מצרים מקום טומאה ביותר ויש לפחד אם הי' שולח לשם מלאך הי' יכול להתפגם לכן אני ולא מלאך עכ"ד ובזה פי' משאה"כ בפ' וארא ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' ופירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהי' מלאה גלולים, וי"ל דבתוך העיר לא התפלל לפי שלא הי' מלאך יכול לכנוס שמה מפני תוקף הטומאה ואינש אחרינא דלאו חולה הוא צריך למה"ש שיכניסו תפלתו ולכן דייקא כצאתי מן העיר הי' יכול להתפלל שם לה' כדי שיתקבל שם תפלתו ע"י המלאכים מכניסי רחמים. וזש"ה ויוסף הורד מצרימה מקום טומאה שלא יכול מלאך לכנוס שמה ועכ"ז ויהי איש מצליח ע"י תפלתו משום ויהי ה' את יוסף שהי' השכינה עמו ולא הי' צריך למה"ש ובזה י"ל דגם מה שמותר לאדם לעשות השתדלות בדרך הטבע דהכל ברא ה' לשמש בו בעוה"ז וגם הטבע ברא א' לעשות ולהשתמש בו והן הן שלוחיו של ממ"ה הקב"ה וכמו שמותר להתפלל שמכניסי רחמים יכניסו תפלתינו לפני הקב"ה מאזין תפלות כ"כ מותר להשתדל בדרך הטבע שהוא ג"כ משלוחיו של מקום והנה ביוסף אשר ה' אתו וא"צ למה"ש כ"כ א"צ לעשות בדרך הטבע וזש"ה אשרי הגבר אשר ה' דייקא מבטחו שהי' ה' אתו ולכן לא הי' לו לומר לשר שנים והבן. הנמצא כזה איש אשר רוח א' בו וגו' אין נבון וחכם כמוך וגו' וילבש אותו בגדי שש וגו' פירש רש"י דבר חשיבות הוא במצרים, נראה מדברי רש"י דקשה למה הלבישו בגדי שש וע"כ אמר דבגדי שש הם מאני מכבדותא במצרים ולענד"נ דהנה יש להבין ג"כ מאחר שאמר פרעה דיוסף הבין לפתור חלום מהודעת אלוקית ורוח ד' דיבר בו כאשר אמר אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח א' בו למה חזר אח"כ ואמר אין נבון וחכם כמוך מזה משמע דהבין כ"ז מחכמה ומעומק בינתו ולא מהודעת א' ובדרך נבואה. ונראה בהקדם מ"ש התבואת שור בבכו"ש מס' שבת (ד' קמ"ה) מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים לפי שאינם בני תורה ולכאורה קשה מאי קשי' לי הא קיי"ל עשיק לגבך וכו' ונראה עפימ"ש הרמב"ן ז"ל סוף פ' תזריע הענין נגעי בגדים הוא ע"י שהאדם הוא במעלה בפרט בא"י ששם השכינה שורה וכשהשכינה מסתלקת ממנו מחמת איזה פגם שעשה והוא לא ידע ואשם ובא הנגע בבגדו לסי' סילוק שכינה כדי שיתן אל לבו ויפשפש במעשיו לתקן אשר עוות ותשוב השכינה למקומה ע"ש, והנה אמרו פי"א דנגעים שאין הצבועים מטמאין כ"א בגדים לבנים, ולפי"ז כל ת"ח וגדול אשר מחמת אור תורתו השכינה מתדבקת בו ראוי לו שלא ילבש כ"א בגדים לבנים שהם המטמאין בגדים כדי שאם יאשם קצת בלא הודע ותסתלק השכינה יבואר לו ע"י סימן נגע בבגדו משא"כ בלבשו בגדי צבעונים מהיכן יודע לו והיינו דקאמר מ"מ ת"ח שבבל מצויינים פי' בבגדי צבעונים ובמה יודע להם סימן לסילוק שכינה והשיב לפי שאינם בני תורה כלומר שאינם גדולים כ"כ שהשכינה מתדבקת בהם עיי"ש. ובזה נ"ל לפ' הפ' וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ר"ל דהבין בבגדיו החמודות אשר לבש בו שהשכינה דבוק בו תמיד וע"כ אמרו בגמ' וירח את ריח בגדיו א"ת בגדיו אלא בוגדיו ר"ל שעל כן לבש בבגדים שניכר בהם אשר השכינה מתדבקת בו כדי שיודע ו אם ח"ו יחטא ויגרום לנפשו סילוק השכינה תומ"י ירגיש לתקן את המעוות וזה א"ת בגדיו אלא בוגדיו ר"ל מבגדיו יוכל לידע את חטאתו אשר חטא, ועי' בגמ' יבמות (דף ד') מדשש כיתנא תכלת עמרא הוא ומשמע מזה דשש בגדי לבן מהסתם. וזש"ה איש אשר רוח א' בו כי השכינה מתדבקת בו תמיד אין נבון וחכם כמוך ר"ל שהוא חכם כ"כ עד שע"י אור תורתו השכינה מתדבקת בו כמו"ש בבכור שור הנ"ל בהחילוק שבין ת"ח שבבבל לת"ח שבא"י וע"כ וילבש אותו בגדי שש ר"ל כסות של פשתן, וזהו ב ג ד י ל ב ן כדי שיהי' ניכר לסימן לידע כ"ז שהשכינה דבוקה בו כיון