עצי חיים על התורה סה

אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים כי הוא הי' עושה רצונו של מקום ולא הי' צריך לשום עשי' ותחבולה כי מלאכתו ממילא נעשה על ידי אחרים. א"י עפי"ד חז"ל במס' שבת (דף ל"ב) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס ואם עושין לו מזכירין לו עונותיו, ויש לפרש בזה דברי הגמ' הנ"ל בעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים היינו באם עושין רק רצונו של מקום ולא רצונו אז אין לו לירא שמא יזכירו לו עונותיו מותר לסמוך עצמו על הנס ככתוב לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך דברים ככתבן ומלאכתן נעשית ע"י אחרים או ע"י נס ועם זה ית' ג"כ הפ' וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח עפימ"ש ברמ"א שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו' כשישים האדם על לבו שהמלך מה"מ עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה והכנעה מפחד השי"ת עכ"ד עיי"ש הרי דמי שמקיים שויתי ה' זוכה ליראת השם תמיד. וז"ש וירא אדוניו כי ה' אתו וממילא דהוא נשמר מכל חטא וע"כ אשר הוא עושה ה' מצליח אפי' מה שהוא שלא כדרך הטבע ה' מצליח בידו ומותר לו לסמוך על הנם דבטוח הוא שלא יזכירו לו עונותיו וזה שנאמר בזוה"ק שם וירא אדוניו שראה ניסין דקוב"ה עביד עמי' כל יומי והיינו שהי' מותר לו לסמוך על נס כנ"ל. וז"ש המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף במה שקיים שויתי ה' לנגדי תמיד וע"כ הי' בטוח ויכול לסמוך על נס ולא הי' לו לירא משום שמא יזכירו לו עונותיו וע"י שאמר לשר המשקים וכו'. א"י על המדרש הנ"ל עפי"מ דאי' בשבת (ד' י"ב) אל יתפלל אדם בלשון ארמית ופריך מהא דאמר ר"א יפקדך לשלום ומשני שאני חולה דשכינה עמו ופירש רש"י וא"צ למלאכי השרת עיי"ש ומשמע מדברי הגמ' דאינש אחרינא צריך שמה"ש יכניסו תפלתו רק חולה כיון דשכינה עמו א''צ למה"ש, ועי' מ"ש אא"ז זלה"ה ביש"מ פ' וירא דהוא הטעם שהתפלה צריכה להיות בדיבור ולא במחשבה לבד מפני שמה"ש אינם יודעים המחשבה ולא ידעו להכניס תפלתו עכ"ד ז"ל עיי"ש ובזה נ"ל לפרש מה שאומרים בנוסח ההודאה בחנוכה כשעמדה מלכות יון הרשעה וכו' ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם וכו' דהנה מצינו אשר הרשעים האלה כ"כ לא הניחו לעבוד את ד' אפי' להתאסף לצעוק ולבקש ולהתחנן לפני המלך מלכו של עולם ג"כ מיחו בידם ועי' בס' בני יששכר וא"כ איפוא זאת הי' אז ישראל נושעים בה' הא בתפלה שהיא רק במחשבה אין המלאכים יודעים וא"כ מי הכניס תפלתם לעלות לרצון למעלה עד עתיק יומין וא"כ על כרחך צ"ל דגדלה להם הישועה בעת ההוא שהקב"ה השרה שכינתו בתוכם ולכן לא הי' צריכים למה"ש שיכניסו תפלתם וז"ש כשעמדה מלכות יון הרשעה וכו' להעבירם מעל חוקי רצונך שרצון הקב"ה שיתפלל כמוש"ה רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם ולא יכלו אפי' להתאסף ולהתפלל בפה ולשון כי אם בקרב קדושים ומלב עמוק שפכו שיח תחינתם אבל קולם לא נשמע בפיהם וא"כ מלה"ש לא הכניסו תפלתם ועל כן ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם היינו שהשכינה עמדה עמהם ולא הי' צריכין למה"ש כנ"ל ועפי"ז יש לתרץ מה שהקשו המפורשים למה עושים זכר רק לנס דמנורה ולא על הנס נצחון המלחמה, ולהנ"ל יש לומר דכל הנס של הנצחון נעשה רק ע"י המנורה ולכן בכלל הנס דמנורה ממילא נעשה זכר על המלחמות דהנה אמרי' בגמ' שם (ד' כ"ד) מחוץ לפרוכת העדות דהמנורה עדות לישראל שהשכינה שורה בישראל עיי"ש וא"כ לפי"ז דהמנורה הוא להראות שהשכינה שורה בישראל וע"כ בזה שעושין זכר למנורה בזה נעשה ג"כ זכר על הנסים שעשה ה' לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה דהא לא יכלו להתפלל בפה ולשון רק במחשבה ואפ"ה ע"י שהשכינה שורה בישראל שהוא עדות לנו ע"י המנורה בזה הקשיב ה' לתפלתינו אשר ערכנו אליו במחשבה להצילנו מכף כל העריצים ואם כן המנורה היא גם כן זכר על הנס של המלחמה. והנה כתיב ויוסף הורד מצרימה וגו' ויהי' ה' את