עמוד העבודה מב

כמה יכול להתפשט וכמה שכלו גדול יותר ממדרגת שכל חבירו הרי ע"כ בהכרח באור שכלי עצמו משיג את שכלו נמצא כי השכל הוא הדבר המושג אליו והשכל בעצמו הוא הסבה שיושג ויתראה לאדם מצד עצמו נמצא השכל הוא המשיג והוא המושג. ולפי הדברים הללו תבין מ"ש הרמב"ם כי הוא היודע והוא הידוע והיא הדיעה כי מצד אור השכל הוא ההשגה בעצמו וההשגה היא היא אור השכל בעצמו וההשגה היא המשנת והיא המושגת. והנה התבאר לך בה"י היטיב דברי הרמב"ם על נכון

עט והנה חכמים הרבה כתבו בספריהם כי הנשמה קודם שמתלבשת בגוף משגת השגה עצומה לפי שהיא עצם אור שכלי שדרכו אינו אלא להשיג השגות שכליות ואז אין לה שום מונע להשיג וכשמתלבשת בגוף שהוא חומר עכור נסתמו עיני שכל' כי הגוף הוא מסך מבדיל בפני ההשגה ולא שהגוף עצמו הוא מסך מבדיל כי גוף שמי אינו חוצץ אלא בפני אור הגשמי ובפני דברים גשמיים אלא הכוונה התאות הגופניות הם מתנגדים מאוד לאור השכל ומחשיכ' את אור השכל. והנה מאחר שהאדם נברא בגוף ונפש ובהכרח צריך למאכל ומשתה לקיום הגוף ואם המאכלים והמשקים לא יהיו ערבים ומתוקים לחיך לא הי' האדם חושק לאכילה ושתיה ולא הי' מתקיים הגוף כלל לכן ההכרח צריכים להיות ערבים ועתה שערבים הם מושק האדם לאכילה ושתיה יותר מדי הצורך לקיום הגוף וע"י כן נחשך השכל ונסתם מעיינו כי התאוות הגופניים לא יוכלו להתקיים ביחד עם אור השכל כי הפכיים המה וא"א לצייר שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד כגון שנאמר על ראובן ברגע אחת שהוא חכם וטפש כי אם הוא חכם אינו טפש ואם הוא טפש אינו חכם אבל יתכן לומר שברגע אחת הוא חכם וברגע אחרת הוא טפש כי שני הפכיים שלא בזמן אחד אפשר לצייר וזה הדבר יושג לחוש לחכמים כשחכם יעיין באיזה ענין שכלי ומתחיל להשיג השגות מתוקות ונהנה מהם מאוד ומחמת זה נכספה גם כלתה נפשו לעיין עוד יותר כדי להשיג עוד יותר ויותר כי ערבים עליו מאוד ההשגות ההם ואז בעת השתקעות מחשבתו בעיונו בחשק נמרץ אם ישימו לפניו אז המאכלים והמשקים העריבים ומתוקים מאוד בתכלית המתיקות יחשבו בעיניו לעפר ואפר ולא יתאוה להם כלל ועיקר כי החשק הנמרץ שיש לו להשגות השכליות מכבין את החשק לענינים גופניים וכן להיפוך אם אדם יראה ויריח מאכלים ומשקים מתוקים ומובשמים מטעם מעט מהם וכאשר יערבו לחכו מאוד תתגבר תאותו לבלוע כל המאכלים וכל המשקים ההם לתענוג גופו ואם חכם אחד ישים לפניו אז איזה דבר עיוני שיעיין בו להשיג איזה השגה לא יטה אזניו לשמוע לדברי החכם ההוא לעיין באיזה השגה כי גודל התגברת תאותו להנאות הגופניות מכבין החשק לשכליות וזה דבר ידוע מאוד לחכמים המשימי' לבם לנסות בדבר הזה

פ לכן החכם עיניו בראשו שלא יתפוס יותר מכדי ההכרח לקיום גופו שלא יבטל חשקו מלימוד התורה ולא ימלא בטנו כי אם מעט ואפילו אותו מעט לא יהי' שמן ודשן וערב ומתוק לחיך כדי שלא יתגאה בו היצר ע"י ההנאות הגופניות אם לא מי שבטוח בעצמו שיוכל להתגבר על יצרו ולמשוך ידו להפסיק מלאכול באמצע סעודתו או יותר טוב לאכול מעט ממאכל קל ומתוק ומבושם שהוא מעט הכמות ורב האיכות משיאכל ממאכל עב וגס הרבה מאוד עד כי כמשא כבד יכבד עליו לסבול כובד המאכל ההיא ועי"כ מוכרח לישן הרבה ויתגרה בשינה כללא דמילתא שתאוות הגופניות ותשוקות השכליות לא יתקיימו ביחד כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכשזה קם זה נופל ואין אדם דקדוש' דר עם נחש בכפיפה ולעולם אינה שוקטות המלחמה ההיא של סטרא דקדושה עם סטרא דקליפה כי יד על כס יה מלחמה לה' שהוא כללות סטרא דקדושה (כי אין ספירה דלית בה הוי') בעמלק שהוא סטרא דקליפה ולכן הנביאים הוצרכו להתבודד במחשבתם לבורא ית' ולהחליש הכחות הגופניות שלהם עד שיתעוררו ויתגברו הכחות הרוחניות השכליות כדי שיחול עליו השגת הנבואה והנה בס' חסד לאברהם מצאתי טעם על מארז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלים הענין הוא כי הנה השגת הנשמה נחשכת כאשר היא מתלבשת בגוף שהוא המסך המבדיל בפני השגתה כלומר התאוות הגופניות הם מסך מבדיל והנה כשאדם יגע בתורה מתיש כחות הגופניות. וומזדכך המסך מעט מעט ואז אין המסך ההוא מבדיל כ"כ בפני השגת הנשמה ויכולה אז להשיג השגות אמיתיות וזה נקרא קיום התורה וז"ש רז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ר"ל שימית התאוות הגופניות ואז ישכיל וישיג האמת ותהיה חכמתו מתקיימת כלומר שחכמתו אמיתית ויש לה קיום וכן ארז"ל עד שאתה מבקש שיכנסו דברי תורה בתוך מעיך בקש שלא יכנס אכילה ושתיה בתוך מעיך ועתה יבואר המאמר יגעתי ומצאתי תאמין דשהוא יגע אז מתיש החומר המסך המבדיל וממילא מתגלה אור השכל של הנשמ' דהלא הנשמה בעצמה היא שכליית ופעולתו של עצם שכלי אינה אלא השגה כמ"ש הרמב"ם והזכרנוהו לעיל רק שתאוות הגופניות מונעים ההשגה ובהסיר המונע ממילא מתרבה פעולת הנשמה שהיא ההשגה ולכן יגעתי ומצאתי תאמין כי זה דומה למי שאום שהיו עיניו פתוחות וראה איזה דבר כי מי שעיניו פתוחות ודאי יכול לראות כי פעולת העינים אינה אלא לראות. משא"כ יגעתי ולא מצאתי אל תאמין כי לא יאומן כי יסופר מאיש אחד יפה עינים וטוב רואי ועיניו פתוחות ואין דבר חוצץ בפני ראות עיניו ואעפ"כ אינו רואה כי ודאי דבר שקר הוא אלא בודאי לא היו עיניו פתוחות ולכך לא ראה וכן להיפך