עמוד העבודה כד

התחתון לצד מטה והנה אז המפוח מלא אויר ואח"כ דוחק ולוחץ דופן העליון לצד מטה כדי שיתקרב לדופן התחתון ועי"כ נדחק ונלחץ האויר שבתוך המפוח לחוץ בחוזק גדול ועי"כ מנשב האדם בחזקה על הגחלים ולכן הם מתלהבים ויוצא שלהבת מן הגחלים ואח"כ מישך בחזקה דופן העליון לצד מעלה ומרחיקו מדופן התחתון ועי"כ שואב מן האויר שבחוץ לתוך המפוח דרך פי השפופרת ועי"כ מתמלא המפוח מן אויר ואח"כ מקרב הדפנות זה אצל זה ושוב נדחק האויר לצאת דוחק פי השפופרת בחוזק ומנשב על הגחלים הרי ביארתי לך המופתים וראיות ברורות שהאויר היא גשם גמור ויש לו שלשה רחקים ותופס מקים. העולה מזה שאין שום ריקות בעולם כלל וכל המרחק שבין הארץ לרקיע שבני אדם חושבים עליו שהוא ריק הנה באמת אינו מקום ריק אבל הוא מלא מאויר וממילא התבאר לך שכל מה שתוכל בו לצייר שלשה רחקים ותופס מקום הרי הוא גשם בין אם אתה רואה בעיניך תפיסת מקומו ושלשה רחקיי של הגשם ההוא כמו השלהבת של הנר אע"פ שלא תוכל לאחוז בידיך ואינו חוצץ ומבדיל בין האצבעות לסיבת דקותו הנה מ"מ הרי החוש משיג ג' רחקיו וכן האויר אע"פ שלא תוכל לראות תפיסת מקומו ושלשה רחקיו בעיניך אלא שבשכלך אתה משיג ג' רחקיו ותפיסת מקומו ע"י המפוח או ע"י השלחופית הנ"ל. כללא דמלתא כל מה שמושג לאדם ע"י החושים שלו הנה הוא גשם ותופס מקום

כו ועוד צריך אתה לדעת הקדמה אחת והוא שיש ג' מיני השגות והם השגות החושים והיא השגה עבה וגסה והשגה ההיא אינה נופלת אלא בדברים ממשים מורגשים וגסים ועבים. והשגה השנית היא יותר דקה והיא השגת הדמיון מה שכח המדמה של האדם מצייר במחשבתו איזה גשם כאלו רואה הגשם ההיא בעיניו ואבאר לך אמיתת ענין הדמיון ומה מהות ואעתיק לך דברי ר' יודא אבן תבון בפ"ב מספר רוח חן בדף ע"א וז"ל שם וכל אלו החמשה הרגשית שהם חוש הראות וחוש השמיעה וחוש הריח וחוש המשוש וחוש הטעם הנה שרשם הם במוח וממנו יתפשטו כל אחד ואחד למקומו המיוחד לו רצה לומר כח הראית לעינים וכ השמיעה לאזנים וכח הריח לחוטם וכח הרגשת טעמי המאכלים ללשון והחיך וכח המשוש וכל גוף כי חוש המשוש אין לו אבר מיוחד פרטי כמו יתר החושים. והנה שורש החמשה חושים הללו הם בתוך המוח וממנו יתפשטו כל אחד ואחד למקומו המיוחד לו ושם ישובו כולם כאשר הנקודה אשר באמצע העיגול היא השורש לכל הקוים היוצאים ממנה אל הקו הסובב בעיגול כן שורש כל ההרגשות במוח ומשם יצאו ושם ישובו ולכן ההרגשות הם חיצוניות והם ג"כ פנימיות החצוניות נקראות בשם הרגש והפנימיות נקראות בשם דמיון והוא הוא כת המדמה אשר בפי החכמים תמיד וביאור זה כי ההרגש החיצון כמו הראות והשמע רואה הדברים הנראים ושומע הקול הנשמע וההרגש הפנימי שהוא הדמיון משיג הענין ההוא ומצייר אותו ותופס תבונתו וכמותו בדמיונו עד שנשארו חקוקים שם ולולי זה לא היה מכיר הדבר שראה או הקיל ששמע כשחוזר ורואהו או שמע אותו פעם אחרת אך הדמיון אשר צייר הענינים בעת ההרגש וחוק תכונתם ושיעורם ועוצר אותם בדמיונו שבמוח ע כן יכיר אותם בפעם אחרת וכן ביתר ההרגשות יש בכל אחת ואחת הרגש פנימי המצייר הענין המורגש כאשר הוא וחוקק תכונתו ודמיונו ושומר אותו ע"כ משיגו בפעם אחרת. המשל בזה ראובן שרואה את שמעון ביום א' וחוזר ורואהו ביום ב' מכירו שצורת שמעון שהיה נראה אליו אתמול ביום א' היא הצורה בעצמה אשר הוא רואה עתה ביום ב' ואם לא היה שם הבורא ית"ש כח הדמיון באדם לא היה זוכר ומכיר שצורת שמעון שרואה עתה ביום ב' כבר ראה אותה ביום א' אלא היה חושב שעתה רואה צורה חדשה שלא ראה אותה מעולם ולא היה יכול לדמות הציור של הצורה שרואה ביום ב' לציור הצורה שראה אותה ביום א' אבל עתה שהבורא ית"ש וית' זכרו שם כח הדמיון באדם הנה כשרואה ראובן את שמעון ביום א' מעתיק ראובן את צורת שמעון על הדמיון שלו במוחו כמי שמעתיק דברים מספר על הנייר ונשארה צורת שמעון חקוקה במוח ראובן ושומר ועוצר אותה במוחו בדמיונו ומושגת אצלו צורת שמעון אף לאחר שנעלם שמעון מעיני ראובן ממש כמו שהיתה מושגת אצלו בעת שראה אותה בעיניו בפועל ממש ולכן אח"כ כשרואה שוב את שמעון ביום ב' בפועל ממש הרי הוא מדמה ציור הצורה שראה אותה עתה ביום ב' לציור הצורה החקוקה ועצורה ושמורה בדמיונו ורואה שהכל ציור א' הוא וע"י כן זוכר ומשיג שזו הצורה שרואה עתה ביום ב' כבר ראה אותה ביום א'. וכ כשראובן שומע קול שמעון חוקק תכונת הקו בדמיונו ואם ישמעהו שוב בפעם אחרת יכיר שזה הקול היא משמעון. וכן חוקק הדמיון הריח של דבר המורח או הטעם של איזה מאכל. ובעבור שכל ההרגשות הם שבות אל מקום אחד והוא המות לכן יש בכח הדמיון להרכיב קצתם על קצתם. כמו שראה אדם אחד לבן שהוא משורר והנה השיג וצייר בדמיונו המרא' והקול וידע שזה הקול הנשמע הוא מן האדם הלבן הנראה וזו היא הרכבה והיא גורמות לו להכיר בפעם אחרת כשרואה מראהו שהוא לבן יודע אז שזהו המשורר ואע"פ שאינו שומעו עתה או יוכל להכיר כששומעו שזכו הלבן ואע"פ שאינו רואהו עתה בעבור שהרכבת ב' המוחשים נשארה חקוקה בדמיונו עכ"ל הרב רבי יהודה אבן תבון בספרו רוח חן עם תוספת הרחבת ביאור קצת. והנה הדמיון יוכל לצייר איזה ציור שירצה אף מה שלא ראה מעולם ואינו במציאות כלל מ"מ הדמיון מציירו כמו אילו היה משיג אותו