אלפי מנשה עה"ת מא

גזירין דאפילו כשמוסיפין עצים על המערכה אין מוסיפין פחות משני גזירין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ מנחות פי"ג במשנה האומר הרי עלי עצים עיי"ש אבל לרבי דאמר עצים קרבן מנחם הם הו' נראה לכאורה ד"א בעי שיעור כלל. אולם יש להוכיח דגם רבי בעי ב' גזירין מתוספתא דשקלים פרק ג' האומר הרי עלי עצים מביא שני גזירי עצים וכו' ואם אמר הרי עלי שני גזירי עצים אלו למזבח כהן מקבלו הימנו וכו' דברי רבי ע"כ הרי דגם לרבי אפי' היכא דקרבן עצים הם קרבן מנחה בפ"ע בעי ג"כ שיעור דשני גזירין [ועיין שם בפי' חסדי דוד ובפי' מנחת בכורים ובתוס' מנחות דף כ' ד"ה מלמד] דאל"כ למה נקיט רבי בבבא זו שני גזירי עצים וכן משמע מדברי רש"י ז"ל במנחות דף כ' ע"ב דיה לדברו רבי שכתב וז"ל והמנדב שני גזירין יביא עצים אחרים להסיקן ע"כ הרי שרש"י ז"ל נקיט גם אליבא דרבי לשון המתנדב שני גזירין (איברא שבפירש רבינו גרשון מנחות דף ק"ו איתא שרבי לא בעי שיעור דשני גזירין ובקונטרס שבט מנשה האריך בזה ליישב גם לפי שיטתו עיי"ש)

ואם כנים אנחנו בזה יהא מיושב קושית האור צבי בטוב טעם גם אליבא דרבי דהנה רבי דס"ל דעצים קרבן מנחה הם ס"ל דעצים צריכין עצים וכדאמר ר"פ במנחות שם ועיין ברש"י מנחות קל"ו ומעילה ו"ט ובתוס' שם ד"ה האומר שכתבו וזיל וצריך עצים לעשות מערכה ולהקטירם בם עיי"ש ואיתא במדיר פרשה זו בשכר ב' בקועות שבקע אברהם עצי עולה זכה להבקע הים לפני בני ישראל ומפרש בידי משה שם וז"ל ב' בקיעות פ' בשכר שבקע העץ לשני בקיעות פי' שמעץ אחד נעשה שנים זכה לבקיעת הים שנחלק הים לשנים עכ"ל ומבואר מזה שהעצים שלקח אברהם עמו לא היו רק שני בקעיות עצים והנה הרמב"ן עה"ת בפסוק ויבקע עצי עולה כתב דאולי לא ימצא שם במקום ההוא עצים או שהי' אברהם פוסל לקרבן עץ שנמצא בו תולעת כדין תורה לקח מביתו עצים טובים לעולה עיי"ש ומעתה לפ"ז שפיר לא הי' יצחק מסופק כלל שאברהם רוצה להקריב קרבן עצים דא"כ אמאי לא לקח עמו רק שני בקעיות הלא קרבן עצים צריכים להיות שני בקעיות וכנ"ל וצריכים עצים אחרים להקטירם עליהם ושמא לא ימצא במקום ההוא עצים כלל או שמא לא ימצא שם עצים שלא יהא בהם חולטת וכדברי הרמב"ן הנ"ל אלא ודאי בדעת אברהם הוא להקריב קרבן אחר וסגי לי' בשני בקעיות עצים לשרוף עליהם הקרבן ושפיר שאל יצחק איה השה לעולה והבן

פרשת חיי

ויהיו חיי שרה וגו'. הנה אמרו ז"ל בש"ס שבת דף ל"א. ע"ב לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו והנה איתא בזוה"ק אשר שרה רומז על גוף האדם. וזהו ויהו"ו חי"י שר"ה עולה עש"ר ועשר הוא יראה וכמ"ש בספר עבודת ישראל בפ' ראה בשם זוה"ק עיי"ש מ"אה ע"שרים ש"בע ר"ת שמ"ע והוא ר"ת עי"ול מ"לכות ש"מים וכל זה רומז שחיות גוף האדם המכונה בשם שרה הוא בשביל היראה וקבלת טול מלכות שמים

א"י ויהיו חיי שרה וגו' ובמד"ר הה"ד יודע ד' ימי תמימים. דהנה בילקוט ראובני כאן מביא בשם נפתולי ובחיי וז"ל לעולם יתנהג אדם במדת ענוה דכתיב גבי שרה מאה שנה ושבע שנים הרי לגבי מנין גדול שהוא מאה כתיב שנה ואצל שבע שהוא מנין קטן כתיב שנים עכ"ל וכן דרשו ג"כ בזהר פ' שלח דף קס"ח ע"א מכאן דכתיב ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר עיי"ש ולפי דבריהם שנרמז כאן. בשנות שרה שיתנהג אדם במדת ענוה ע"כ שפיר מביא המדרש לכאן הפסוק יודע ד' ימי תמימים כי תמימים היינו המתנהגים בענוה דמי שהוא עניו מיקרי תמים כי מאן דיהיר בעל מום הוא וכמאמרם ז"ל בש"ס מגילה דף כ"ט וכן מפרש רש"י ז"ל בש"ס ע"ז דף ו' ריש ע"א בהא דאיתא שם אהא דכתיב גבי נח נח איש צדיק תמים ודלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו הוה ופירש"י ז"ל תמים בדרכיו ענו ושפל רוח. עיי"ש, ויש להוסיף עוד לרמז בזה דהנה ידוע שהצער והיסורים הבאים על האדם הוא מחמת שליטת הדינים ר"ל ומקור הדינים הם מאותיות מנצפ"ך כפולים ומהם מתפשטים כל הדינים והגבורות וכמ"ש בפרע"ח בשער העמידה בכוונת ברכת אתה גבור והנה ידוע מספרים הקדושים דמי שהוא ענו הוא מבטל ממנו את הדינים והגבורות שאין בהם כח לשלוט בו כלל והוא חי חיי נחת וזהו ויהיו חיי שרה היינו מה שחיי האדם הם בצער כי אין ויהי אלא לשון צער וכמאמרם ז"ל [ואף דכאן כתיב ויהיו ולא ויהי אולם אין חילוק בין ויהיו לויהי וגם ויהיו הוא לשון צער, ועיין גם באוה"ח בפ' פנחס ע"פ ויהיו בני פרץ שכתב שם אמר לשון צער וכו' עיי"ש]