אלפי מנשה עה"ת יב

דאבמה"ח אסור לב"נ מקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר דדרשינן אכל תאכל ולא אבמה"ח והקשו התוס' הלא לא הותר כלל לאדה"ר לאכול בשר ותירצו דמה דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר היינו להמית ולאכול אבל מתה מאלי' שריא ואתא לאפוקי אבמה"ח דאפי' נפל מאליו אסור עיי"ש ודעת התוס' הוא דאי מתה מאלי' ג"כ אסור לא הוי איצטריך קרא לאסור אבמה"ח אף דאבמה"ח נפל מאליו וכ"כ המהרש"א שם בדעת התוס' עיי"ש הרי דלית להו להתוס' שום הוכחה אחרת לזה דמתה מאלי' שריא רק מהא דדרשינן אכל תאכל ולא אבמה"ח ולמען שלא תקשה קושיתם הנ"ל הוכריחו לחלק כן בין להמית ולאכול ובין מתה מאלי' וא"כ הרי אי לא הוי דרשינן אכל תאכל ולא אבמה"ח באמת הוי אמרינן דמה דנאסר לאדה"ר בשר לאכילה זה הוא אפי' מתה מאלי' וכדמשמע מפשטא דקרא דהנה נתתי לכם את כל עשב וגו' דלא הותר לו רק עשבים ופרו העץ וכל ירק עשב אבל בע"ח לא ניתן לו לאכילה בשום ענין וכנ"ל והנה מה דיליף שם איסור אבמה"ח לב"נ מקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר זה הוא רק אליבא דתנא דברייתא שם דהוא סובר דאדה"ר נצטווה על אבמה"ח אבל ר' יהודה וריב"ב שם לא דרשי כלל הקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר לאסור אבמה"ח דר' יהודה קאמר שם דאדה"ר לא נצטווה אלא על ע"ז בלבד וריב"ב אומר אף על ברכת השם ומבואר דר' יהודה וריר"ב ס"ל דעל אבמה"ח לא נצטווה אדה"ר ולא דרשי כלל אכל תאכל לאפוקי אבמה"ח ועיין גם בתוס' שם ד"ה לא נצטווה אלא על עכו"ם שכתבו וז"ל מה שנאסר לו בשר ועץ הדעת לא קא חשיב לפי שלא הי' נוהג לדורות ודוקא לאדה"ר קאמר אבל מודה ר"י דב"נ נצטוו אחר המבול דהא אמר בפרק גה"נ לר"י גבי אבמה"ח דאיסורו נוהג בב"נ עיי"ש בתוס' ומשמע בהדיא מדברי התוס' אלו שהבינו דר"י דקאמר דלא נצטווה אדה"ר אלא על ע"ז בלבד סובר דלא נצטווה אדה"ר כלל על אבמה"ח וממילא ה"נ לריב"ב דקאמר דנצטווה אדה"ר אף על ברכת השם ולא מזכיר גם אבמה"ח סובר ג"כ דעל אבמה"ח לא נצטווה אדה"ר כלל וא"כ לר"י ולריב"ב שוב צ"ל דלדידהו מה דנאסר לאדה"ר בשר לאכילה זה הוא אפי' במתה מאלי' וכדמשמע מפשטא דקרא דהנה נתתי לכם את כל עשב וגו' וכנ"ל דהרי לדידהו אין אנו מוכרחין לחלק ולומר דדוקא להמית ולאכול אסור אבל מתה מאלי' שריא ומעתה א"ש מה דלא משני דהא דמלאכו השרת היו צולין לי בשר דמתה מאלי' הוי אחרי דבזה אכתי לא יהא נתיישב אליבא דר' יהודה וריב"ב דלדידהו אף במתה מאלי' הי' אסור לאדה"ר. ומה גם לפי מ"ש שם על גליון הגמרא דבאבות דר"נ איתא ריב"ב אומר וכו' והיו מלאכי השרת צולין לו בשר עיי"ש והרי לריב"ב לשיטתו ל"ש לתירוצא דמתה מאלי' הוי וכנ"ל ע"כ שפיר מוקי לה בבשר היורד מן השמים ונתיישב אליבא דכ"ע והבן

ואמינא עוד דגם רב ורב יהודה שהמה בעלי המימרא בגמרא שם בדף נ"ט ע"ב דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר ועליהם מקשה הגמרא מהא דמלאכי השרת הי' צולין לו בשר המה לא דרשי ג"כ הקרא דאכל תאכל הנאמר לאדה"ר לאסור אבמה"ח והמה סוברים ג"כ דאדה"ר לא נצטווה על אבמה"ח דהרי קאמר שם עוד רב יהודה בשם רב וכשבאו ב"נ הותר להם לאכול בשר יכול לא יהא אבמה"ח נוהג בו ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו עיי"ש הרי דרב יהודה ורב ילפי איסור אבמה"ח לב"נ מקרא דאך בשר בנפשי וגו' הנאמר לנח וא"כ בע"כ גם רב ורב יהודה לא דרשי אכל תאכל הנאמר לאדה"ר לענין אבמה"ח דאל"כ למאי איצטרכי למילף איסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו וגו' הנאמר לנח וא"כ גם לרב ורב יהודה בע"כ צ"ל דהם ס"ל דמה דנאסר לאדה"ר לאכול בשר הוא אפי' אם מתה מאלי' וכמש"ל אליבא דר' יהודה וריב"ב וא"כ לפי"ז הרי נתחזק יותר תירוצינו הנ"ל והוא כראי מוצק דמש"ה לא משני הש"ס דההוא דמלאכי השרת היו צולין לו בשר דמתה מאלי' הוי אחרי דהקושיא מהא דמלאכי השרת היו צולין לו בשר סובב הולך על רב ורב יהודה שהמה בעלי המימרא דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר והרי רב ורב יהודה דס"ל דאדה"ר לא נצטווה על אבמה"ח הרי לדידהו ליכא חילוק בין להמית ולאכול ובין מתה מאלי' ולא הותר לו לאדה"ר שום בשר כלל ואפי' במתה מאלי'

ואין לפקפק על דברינו הנ"ל ולומר דרב ורב יהודה צריכי למילף איסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו וגו' ולא סגי להו הא דילפינן מאכל תאכל הנאמר לאדה"ר לאיסור אבמה"ח אחרי דהוי מצינן למימר דדוקא אדה"ר דנאסר לו לאכול בשר ע"כ נאסר לו ג"כ אבמה"ח [אף דנפל מאליו הוא] אבל לב"נ דאישתרי להו לאכול בשר אישתרי להו ג"כ אבמה"ח הילכך צריכי למילף איסור אבמה"ח לב"נ מאך בשר בנפשו וגו' הנאמר לנח דז"א. דהרי שם בסוגיין בדף נ"ז ע"א פריך להתנא' דיליף איסור