אלפי מנשה עה"ת יא

וכנ"ל והנה ידוע אשר משנה הוא ביצירה ומט"ט הוא ביצירה ומט"ט הוא מארי דמשנה וכמ"ש בכנפי יונה ח"ב סי' ע"ח עיי"ש ע"כ ר"ט נכתב לפעמים בא' ולפעמים בה' כי רבי עקיבא בא' עולה "משנה, וכנ"ל "ורבי "עקיבא בה' עולה "חניך "מט"ט ["חנוך מט"ט נחשב בספרים למספר שצ"ט כמספר מלאכי רחמים כי מט"ט הוא כולל כל מלאכי רחמים וכדאיתא בילקוט ראובני בפרשה זו בשם סודי רזיא וכ"כ במג"ע בכמה דוכתי]

בבעה"ט בפסוק ויתהלך חנוך את האלקים כתב וז"ל הנה בשמים עדי גי' חנוך וסהדי בגי' מיטטרון שלקח הקב"ה אחד מאותן של קודם המבול ואחד מאותן של אחר המבול דהיינו חנוך ופנחס והעלם לשמים שיעידו עליו עיי"ש והנה מ"ש וסהדי בגי' מיטטרון יש כאן ט"ס וצ"ל ושהדי בשי"ן וכמו שהוא באיוב ט"ז הנה בשמים עדי ושהדו במרומים וע"ז כתב הבעה"ט אשר עדי בגי' "חנוך "ושהדי גי' מיטטרון וכונתו לחשוב מיזט"ט עם הכולל שעולה מספר שכ"ה כמספר "ושהדי ואל תתמה על זה ממ"ש רש"י ז"ל בפרשת משפטים ע"פ הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' כי שמי בקרבו וכתב רש"י ז"ל שזה מטטרון ששמו כשם רבו מטטרון גו' שדי וכן הוא בגמרא דאין זה תימה כי לפעמים נקרא מיטטרון ביו"ד אחר המים וכנודע. אך מה דמתבאר בדברי הבעה"ט הנ"ל שחנוך לאו מט"ט הוא רק פנחס הוא מט"ט זה צ"ע אצלי דהלא כתב בתרגום יוב"ע כאן בפסוק ויתהלך חנוך וגו' שחנוך הוא מט"ט וכן כתבו כל בעלי המקובלים ואפי' לפמ"ש התוס' בחולין דף ס' ע"א ד"ה פסוק זה דמי שסובר שמט"ט הוא שר העולם לית לי' דחנוך זה מטיט עיי"ש מ"מ אכתי דברי הבעה"ט הנ"ל צ"ע בזה שמבואר בדבריו שפנחס הוא מטיט דהרי זה לא מצינו שפנחס הוא מט"ט רק פנחס הוא אליהו ואליהו מקרי סנדלפון וכנודע וצ"ע ועיין בילקוט ראובני בפרשת וישב שמביא בשם החס"ל שכתב הנה בשמים עדי זה מט"ט כי "עדי גי' "חנוך וסהדי במרומים זה אליהו עיי"ש וכ"כ במג"ע על ואתחנן אופן קי"א

הנפילים היו בארץ וגו' עיין ברמב"ן שמביא פרש"י ומ"ש הוא ז"ל לפרש ובסוף דבריו כתב וזיל אבל המדרש אשר לר"א הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים והוזכר בגמרא במס' יומא הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל וכו' עיי"ש והנה בראשית השקפתי לא ידעתי אי' מוזכר זאת בגמרא יומא עד שמצאתי בחידושי הריטב"א יומא דף ס"ז ע"ב בהא דאיתא שם בגמרא תנא דבר"י עזאזל מכפר על מעשה עזא ועזאל ופירש"י מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני אלקים את בנות האדם וכו' וכתב ע"ז הריטב"א ז"ל דלזה רמז הרמב"ן ז"ל בפי' התורה שלו במ"ש הנפילים היו בארץ שאמר ז"ל שהענין ההוא מתפרש במס' יומא עכ"ד הריטב"א

חידושי הלכות

כתב רש"י ז"ל בפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לכם יהי' לאכלה השוו להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר וכו' עיי"ש ונראה דדעת רש"י הוא כדעת התוס' בסנהדרין דף נ"ו ע"ב ד"ה אכל תאכל דלא נאסר לאדה"ר בשר לאכילה אלא להמית ולאכול אבל מתה מאלי' שריא. וכן הבין ג"כ הרא"ם דעת רש"י ז"ל עיי"ש בהרא"ם. ועיין במהרש"א בסנהדרין שם שהקשה על דברי התוס' הנ"ל דמה פריך בגמרא שם בדף נ"ט ע"ב אהא דאמרינן דלאדה"ר לא הותר לאכול בשר מהא דמלאכי השרת היו צולין לו בשר דלמא מתה מאלי' הוי ומתרץ כיון דמתה מאלי' הוא דבר טמא ועתידה התורה לאסור לא היו מתעסקין בו מלאכי השרת עיי"ש וכבר קדמו בכל זה הר"ן בחידושיו בסנהדרין דף נ"ט סוף ד"ה אדה"ר ועיין בפי' משכיל לדוד על פרש"י בחומש כאן שהקשה ג"כ קושיא זו ומתרץ ג"כ כן ולא זכר שכבר קדמו בזה הר"ן ומהרש"א

ולפע"ד נ"ל ליישב מה דלא מוקי שהיו מלאכי השרת צולין לו בשר ממתה מאלי' דהנה באמת לפי מה דיליף שם בדף נ"ט ע"ב הא דלא הותר לאדה"ר לאכול בשר מדכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' לכם יהי' לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם מזה משמע דלא הותר לאדה"ר לאכול רק עשבים ופרי העץ וכל ירק עשב אבל חית הארץ לא ניתן לו לאכילה בשום ענין בין להרוג בידים ובין מתה מאלי' ועיין גם בפרש"י על המד"ר בפרשת נח סי' ל"ד דאיתא שם ג"כ במד"ר דאדה"ר לא הותר בבשר תאוה ופרש"י דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ובשר לא כתיב עיי"ש ולפי"ז ג"כ צ"ל דלא הותר לו שום בשר כלל אפי' מתה מאלי' אחרי דלא מוזכר כלל היתר בשר בהפסוק. אך מ"ש התוס' לחלק בין להמית ולאכול ובין מתה מאלי' זה הוא מכח קושיתם שם שהקשו שם אהא דיליף שם