אדיר במרום קפח

ויש תנומה, והוא מה שאנו מברכין המפיל הכלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, וכן בבקר מברכין ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי, וזה כי השינה היא ההסתלקות של האור והוא מגיע אל העינים ואז ניתנה השליטה אל עפעפים, וכן יש אפי' הממונים של הלילה המה ממינים אחרים, ונמצא שצריך ב' דברים העברת הנהגת היום וסידור הנהגת הלילה, וז"ס פריסת העפעפים על העינים והתחברם זה בזה, וז"ס גולל אור מפני חושך, וז"ס התנומה שעל העפעפים, ונמצא שיש בתחלה השינה בעינים ואח"כ התנומה בעפעפים, אך בענין השמירה שאמרנו שנמצאו בא"א בסוד שומר ישראל הוא להיפך, לא ינום תחלה ואח"כ לא יישן, והיינו כי בהתעלות הדבר מז"א לא"א נמצאת השמירה לדיני הז"א ואנו רואין מתחילה התנומה שהוא הנהגת הכסויין וידענו שיש למעלה שומר ולא ינום, ומשם אנו מתעלים עוד לפנים ונדע שהעינים הם בסוד שינה ונדע ג"כ שיש השומר לצורך השינה, אך לענין עין הא"א עצמו נאמר בתחלה שלא יש שינה שהוא הסתלקות המוחין, ואח"כ הנומה שהוא פריסת העפעפים, וזהו [עינא דלא אדמוך ולא נאים] תרגומו דלא יישן ולא ינום

ואמר עוד וז"ל עינא דהוא נטורא דכלא, עינא דהוא קיומא דכלא וכו', והענין כי כשהעין מאיר הוא עושה שני דברים בתחילה שומר, והוא כשהקב"ה רוצה להניח רשות לס"א הוא מעלים עיניו, וה"ס ישן הוא אלהיהם של אלו, וכן כתיב ועין נואף כו' לא תשורני עין, אבל כשאינו רוצה ליתן רשות לס"א אז עינו אל יראיו וזהו [נטורא דכלא כי הוא שומר הכל תמיד, ועוד הוא מקיים הכל כי זהו ממש פעולת העין בהתדבקות הפנימיות כנ"ל וזהו קיומא דכלא), ולכן הברכה יוצאת משם כמ"ש לך כבר לעיל, אמנם האמת הוא שכל מה שאנו מברכין להקב"ה הרצון שיהי' לו כח והמשך, וכבר שמעת ההפרש שבין טוב עין לעין טובה, כי בהיות הא"א סוד הטוב לכן בכח זה ניתן לו לברך, וזה כי ההשגחה היא המקיימת כנודע ככתוב בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים, אך העין הזה אינו אלא טוב כי מחזיר כל רע לטוב וכיון שיש בו זה הסוד ראוי לו ג"כ הברכה לברך אותנו וזהו א"ת יבורך אלא יברך שהכל קשר אחד הוא

ואמר עוד וז"ל ותאנא לית נהירו לעינא תתאה לאסתחאה מאדמומיתא וכו', וסוד הרחיצה הזאת מבוארת בפ' משפטים בד"ה רישא דמלכא וכו' ע"ש שאומר שאור העין מגיע אל אימא ואתמליא מחלבא וינקא לז"א ורוחצין העינים שלו בזה החלב בסוד רוחצות בחלב, וכדי שתבין זה צריך לפרש לך ענין היניקה של השדיים מה היא וכן ענין החלב, והוא כי הנה כבר שמעת בענין המלכין קדמאין איך ראשית מציאות הז"א הוא דין בסוד הה' גבורות מאי', והאמת הוא זה שראשיתו הוא דין, ובהיות שנתוסף בו מדריגת המוחין נעשה רחמים, וזהו ענין הקטנות והגדלות, כי הקטנות הוא דין, וכן תראה בעוה"ז כי הנערים אינם רחמנים כמו זקנים וז"ס זקן מלא רחמים, ובאמת למטה נ"כ ראשית מציאות הולד הוא החום הטבעי, ופי' הענין כי הנה האדם בנוי מכמה דברים שצריכין לעמוד בגבול ובקשרים ובהרכבות, והמקיים אלו הדברים נקרא לו טבע וכבר פי' זה למעלה, אמנם צריך שתדע כי הפעולה הא' שעושה בזה הטבע הוא להעמיד בקשר א' איזה חום ואיזה ליחות שהם שרשים באדם, והחום הוא הנטבע בראשונה ובו הזרע נקפא להעשות ממנו הולד אך החום הזה הוא רב מאד שאם היה עומד לבדו לא הי' עושה שום תולדה אלא הכל הי' נשרף וכלה, ולכן נטבע בו ליחות ומתקשר בו ומתכקו שלא יניחנו אלא באותו הגבול הצריך, וכיון שנעשה זה החיבוק אח"כ הולכין ומתעוררין בל האיכיות לעשות פעולותיהם, אך החום נמצא בו כמין חומר והליחות כמו צורה אליו בי הוא המעמידו במצב שצריך להיות לעשות הפעולה, ותדע שהחום הזה נולד מזרע האם