אדיר במרום קנח

ובאמת החיך הוא מקבל הטעם לפי בחי' הנאכלים להיות הנשמה מתיישבת בהם או לאו, וזה הדבר נעשה בכח חכמה ח"ך מ"ה, שהוא החיך וכפי מהות החיך כן יהי' מהות הטעם. והנה זהו בבחינת האוכל, וכמו כן הוא בבחינת הדבור, כי הדבור כבר שמעת שהוא התנוצצות הנשמה כנ"ל, והוא העובר מן הנשמה אל הפה ושם נתקן בכל תיקוניו כנ"ל. והנה החיך הוא הא' להאיר בו ושם הוא נבחן להתקרב בסוד ישוב הנשמה או להתרחק, והנה ימצאו בני אדם שכח החיך שלהם לא יקרב אלא הדבור הנוח והמתוק ואם יצטרך לומר דבר שאינו כך הנה יוציאוהו אך בצער כבולע הדבר המר, ויש אחרים שחיכם מר ויקרב הדברים הקשים כי מה שנעשה בפה ראשית העשי' ודאי הוא בחיך או בגלוי באכילה או בהעלם בדבור, וע"כ נחשוב בחושים הדבור, והיינו הטעם ותולדותיו בדבור כי הוא ותולדותיו באכילה איננו כ"כ עקרי לפעולת הנשמה כמו בדבור אלא נמשך לצורך הגוף כי כך צריך להתחבר שתי הפעולות ביחד סוף החושים ותחלת קיום הגוף

ועכשיו אבוא לפרש הענינים בפרט, ואפרש לך מה שהעירותיך עליו בתחלה למה בעינים יש בקיעה וכלים, וצריך אתה לדעת בראשונה מציאות חוש העין מהו. הנה כבר אמרתי איך ג' החושים הראשונים הם חושי הקבלה לבד, והפה הוא חוש ההשפעה, וזה כי סודם משם הוי"ה ב"ה, ואין ההשפעה מסוד יה"ו אלא מסוד ה' אחרונה רק שהם מתעוררים ומתפעלים להמשיך לה מה שצריך להוציא הדברים בעולם ואפי' התעוררות שלהם אינו אלא בכח מלכות כידוע. אך זהו סוד הבקיעה שאמרנו למעלה שבכל החושים היא בסוד המלכות, והפה היא מלכות המוציאה הדברים לתחתונים. אמנם אע"פ שהפה מוציאה איננה מוציאה אלא התנוצצות והארה מן הנשמה, אך בעין החוש אינו נעשה אלא ע"י יציאת הנשמה וחזרתה, והענין כי כאן יוצאת הנשמה מן העין כי אינה מתנתקה מן הגוף כמו הדבור ולכן הדבור אינו אלא התנוצצות פרטי והעין הוא ראי' כללית, והיינו שכל כח הנשמה מתפשט ומתגלה לחוץ להגיע אל הדבר הנראה ועדיין לא נשלמה הראי' עד שתחזור ותצייר הדבר הנראה בעצמה עד שאם הדבר הנראה יהי' בעל ראי' גם הוא יראה עצמו מצויר בעין הרואה אותו, וז"ס ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, כי השכינה היא ההר והקב"ה רואה אותה וחוזר ומציירה בו בסוד שימני כחותם על לבך, עד שהשכינה תראה במלך ב"ה בסוד כל הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, שהבבת עין היא השכינה הנשרשת בעין, וע"כ במקום ראותו שם נראה ענין ראיתו, וזה כי לראות הראי' א"א אלא כשיחזרו התחתונים ויראו כביכול את עין הקב"ה הרואה כי אז יראו העין עם ההר מצוייר בו, ואז יראה הקב"ה בבחינת ראותו ההר, והבן היטב. נמצא שאע"פ שנראה שהעין היא בחי' יציאה אך הציור אינו אלא בחזרה, ונמצאת הראי' קבלה, והנה כיון שהנשמה צריכה להתפשט החוצה נעשית הבקיעה, אבל כיון שצריכה לחזור לפנים ולראות בבחינת הציור שנצטייר בה, ע"כ שמה על פני' מסוה שלא לראות היא עצמה אלא מתוך המסוה הזה, וזה המסוה הוא העין עצמו

ואפרש לך עתה ממה נעשה המסוה הזה, אך בתחלה צריך לפרש לך היטב פעולת המסוה לצורך הראי', והוא כי הנה כתיב כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. וכבר נתפרש הפסוק הזה בכמה מקומות כי הוא קשה ההבנה, כי אין הערך הולך כראוי בין ראשית הפסוק לסופו, כי העינים המוזכרים באדם הם כלי הראות והלבב הוא הדבר הנראה. וגם כתיב ויגל אלהים את עיני בלעם, ויפקח ה' את עיני אלה ויראו. וצריך לדעת מהו ענין זאת הפקוח', ומהו ההפרש שבין לשון גל או פקח. אך האמת הוא שהנה העין עשוי כמו אספקלריא שנראין בו הדברים. וצריך אתה להבין מהו ענין אספקלריא דנהרא ואספקלריא דלא נהרא. והנה הוא כמ"ש במראה אליו