אדיר במרום קנז

והנה כן הוא ג"כ למעלה במאורות כי הריח היא הארה הממתקת חימום הגבורות האלה של המוח, ואז האורות נמשכים ברוב שלוה, אך עכ"ז בתחלה צריך המזון שהוא לקיום חיבור הנשמה והגוף ואח"כ בא הריח שהיא לפעולת הנשמה בסוד החושים ופקחות. ונחזור לענין כי המזון ה"ס קיום הגוף ותענוגיו בהיותו ברבוי ובמהות מיתוק ושאר התענוגים הם לחושים, ובהיות שלמה בזמן השלוה אמר מי יאכל בתענוגי הגוף ומי יחוש לתענוגי החושים חוץ ממני. והנה לפ"ז נמצא תשמיש הפה לגוף ולא לנשמה, אך הענין הוא כי יש לפה ב' שמושים, א' לסוף הראש, וא' להתחלת הגוף, כי היא סוף החושים ותחלת המזון. והענין כי ג' החושים האחרים כולם הם מקומות קבלה והפה הוא מקום השפעה, כי הלא האוזן מקבל הקול, והחוטם הריח, והעין מקבל דבר הנראה המצטייר בו, כמבואר במ"א. אך הפה היא המוציאה וזהו בסוד הדבור כי תולדות מה שנראה בעין ונשמע באוזן ונתקבל בחוטם יוצא אח"כ בפה שהיא מלכות, והענין כי המלכות יש לה כמה מיני פעולות וכל העליות הם בה, בסוד כ"א בזאת יתהלל המתהלל בנודע, וכל בקיעה ופתיחה היא בסוד מלכות והקבלה בסוד המלכות המעלה להם הדברים, אך מלכות יש לה ג"כ פעולות המעבר שהוא מעבר לאורות לצאת דרך בה, וז"ס הפה ולכן היא מוציאה הגבורות ובסודה נבראים הברואים בסוד בדבר ה' שמים נעשו כנ"ל. ונמצא שהפה היא סוף החושים ומוציאה תולדותם לחוץ, וגם לצורך הגוף היא התחלה לכנוס דרך שם אל המקום שצריך להתחלק בסוד המזון. אך צריך שתדע כי הנה כתיב חכו ממתקים, וכן וחכך כיין הטוב, וכן נאמר חלק משמן חכה, וזהו לענין הדבור. אך צריך להבין מהו ענין החיך עם הדבור, אך סוד הענין הוא כי הטעם הוא כח א' משמש בין לדבור ובין לאכילה, וסוד הדבר הוא כי אף הדבור איננו יוצא מן הפה לבד או מן הגרון, אבל באמת כל ה' איברי הפה שהם הה' מוצאות כולם צריכים לצורך הדבור והנשמה פועלת שם בכל האברים ההם להשלים הדבור, וזה כי הה' מוצאות הנה הם העשר ספירות אשר בפה וכולם צריכות לפעול להשלים הדבור, וכן במאכל הנה כל העשר ספירות צריכות לפעול ג"כ להכין המאכל ההוא עד שיהי' ראוי להתחלק בגוף בכל חלקיו לזון אותו, אך העקרי בפעולות הע"ס הוא חתוך שהוא החכמה כי בה התחלקות החלקים והסתדרם, וזהו באמת ענין הטעם מה הוא, כי באמת כתיב וחיך יטעם אוכל, והוא כי באמת בטעם מתחלקים ומסתדרים הדברים ההם ושאר המאורות שבפה מאירים בהם מה שצריך אך זה ודאי שהטעם הוא מקבל הדברים לפי מה שהוא, פירוש כי בכל אדם הושם הטעם שכשעולים אליו המאכלים הנה הרוח שבאדם מתיישבת בהם וזהו תענוג המאכל כי הרוח מתקרב אליהם וזהו בטעם לבד, ואם כל בני אדם היו נעשים בטבע א' גם הטעם הי' אחד, אבל כיון שהם טבעים מתחלפים ע"כ יש טעמים רבים. ושורש זה למעלה הוא כי החכמה שבפה מתעורר' על הדבר הנאכל ומכחנת אותו אם להתקבל ואם לדחות, כי הדבר ההוא אם הוא לפי סדר המאורות ומתיישבים הנה הטעם יקרבהו ואז יאירו בו כל שאר המדרגות בנחת ובחדוה, אך אם אינו לפ"ז הסדר איננו מתקבל אלא הרוח מואס בו ויפלטהו, ואם יצטרך לבלוע אותו הנה זה הדבר קשה עליו כמשפט כל צער, ובכלל יש דברים המתוקים ודברים המרים המתיישבים עם הרוח ובלתי מתיישבים, אך בפרט יש דבר הערב ובלתי ערב לאוכל לפי' בחי', וזהו וחיך אוכל יטעם לו ששם מתקבלים הדברים ונתקנים בכל בחינותיהם או בחדוה או בצער, ואין קושיא כלום ע"ז מעניני רפואות שאינם עריבות והם מרפאות, בי אדרבא בהם הורכבו שני דברים, זרות הטעם וכה הרפואה, כי כן צריך לפי סוד התחלואים ורפואתם, ואין כאן מקום ביאורם: