יד יצחק - א יג

חבירו וכו' ע"כ. וכמעט גם מרשותו מפקיע בזה דהלא נגד חבירו למה ידור גם בלתי נדרו לא יכול ליטול כלל ובכל נדרו שאסר על חבירו פקע רק מרשותו שלא יוכל ליתן לחבירו אף אם ירצה ולכן בזה שפיר העלו רבע"ת דנדרים הוי איסורא דלית ביה ממונא דבזה שהפיר את נדר בתו אין כאן הפקעת ממון ואדרבה קמוקים הממון ברשות בעליה וכדברינו. אבל במעות קדושין דנותן לה או לאביה עבורה וגופה נקנית ליה בזה בוודאי להפקעת ממונא נחשב ואין לילף כלל מנדרים וכרבע"ת. משא"כ לגבי מכלל לאו אתה שומע הן דסוטה הנ"ל דהתם לא אתינא לענין חזקה דהלא בארץ ישראל וכן בעבר הירדן כל ישראל וגם בני גד ובני ראובן היו מוחזקין בשוה ולמה להו לשאר השבטים דוקא בעבר הירדן הלא טוב הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו וגם זבת חלב ודבש היא רק דלבני גד וראובן היה מקנה רב כמפורש בקרא ואעפ"כ הוצרכו לתנאי כפול. וא"כ מוכח בהדיא דאין למדין בזה איסור לחוד גם מאיסורא אם יש ביה שום ממונא אף דאין בו הפקעת ממון וצדקו א"כ דברי רבע"ת דכתבו בסוטה שם דנדרים נמי מיקרי איסורא דאית ביה ממונא והיינו רק לגבי תנאי כפול וכדברינו. ובזה יתורץ לן גם דעת רבינו הגדול רש"י ז"ל הנ"ל דסובר רבינו באולי דהא דתירץ תלמודן התם בכתובות ממונא מאיסורא לא ילפינן הוי רק בכסף קדושין דאיכא גם חזקה וכדברינו וכ"ש גבי מעשה ידיה דטרחה הרבה בהם. וא"כ אין למדין ממונא מאיסורא היינו מנדרים ואף כי קטנה היא מ"מ היא טרחה בהם וכן גבי קדושיה אדעתה דידה נתן כמובן. משא"כ במציאה יסבור רבינו דנילף שפיר מבנעוריה בית אביה ולא הוי הפקעת חזקת ממון דתיכף כשהגביה לאביה הגביה אם שייך לו ומה טרחה בזה ואולי פשוט קצת לחלק בזה לדעת רבינו הגדול. והא דקאמר תלמודן שם בכתובות זכאי במציאתה משום איבה נאמר לרבינו הגדול דבאמת גם בקטנה מציאתה לאביה והלא מדאורייתא אין יכולה לזכות לאביה במציאה דאין זכיה לקטן עבור אחרים בשום דבר ובפרט במציאה דגם לעצמו אינו זוכה מדאורייתא כמתניתין המובא במציעא שם מציאת חרש שוטה וקטן הוי מפני דרכי שלום וא"כ איך נילף מבנעוריה לכן הוצרכו לאיבה ולר' יוחנן דאמר לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש רק בסמוך על שולחן אביו תליא מילתא אתי שפיר טפי דאיצטריך לבוגרת הסמוכה על שולחן אביה שהיא אינה בכלל בנעוריה. ורש"י ז"ל שהביא קרא דבנעוריה כאשר הבינו רבע"ת. אולי על סוף דבריו יסוב והיינו על נערה ויש לסתור ולבנות בזה ובעמדנו בזה נבאר קצת פלוגתת אביי ורב אדא בר מתנה בתלמודן שם דאיתא התם במתניתין מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואמר שמואל שם מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו ופרוך וסבר שמואל קטן לית ליה זכיה לנפשיה והאמר ר' יוסי השוכר את הפועל אף דהוה למחצה לשליש ולרביע ילקט בנו אחריו ופסק שמואל כר"י וא"כ ודאי יש לי' זכיה לנפשיה וכי קא מלקט לנפשיה קא מלקט וכו' וקאמר תלמודן וסבר ר' יוסי קטן אית לי' זכיה מדאורייתא והתנן ר' יוסי אומר מציאת קטן יש בו גזל גמור ואמר ר"ח מדרבנן ותירץ אביי עשאוה כמי שהלכו בה נמושות דעניי' גופייהו מסחי דעתייהו סברי בריה דהאיך קמלקט ליה א"ל רב אדא ב"מ לאביי וכי מותר לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו אלא אמר רבא עשו שאינו זוכה כזוכה דעניים גופייהו ניחא להו ע"כ ויש להבין דעת אביי ואולי נאמר דבאמת הלא לא הרביץ ארי בידים רק כיון דיש לו אשה ובנים מסחי עניים דעתייהו ומה יעשה הבעה"ב האם יגרשם מביתו הלא לא צוה בהדיא להם שילקטו וודאי כוונת תלמודן דזה הוה כמי שרבץ ארי מעצמו ומחוייב להבריחו מהשדה. וכי מותר להרביץ דקאמר תלמודן הוא להיות רבץ וא"כ הלא לקמן (צ' ב') מיבעיא לתלמודן רבץ ארי בתוך שדהו לגבי חסימה אם מחוייב להבריחו וכפירוש רש"י שם ויוכל להיות א"כ דאביי ס' באמת דאינו מחוייב וכמו כן גם הכא גבי לקט ור"א ס' בהיפך. והא דהכא מיפשט פשיטא ליה לרב אדא והתם מיבעיא לתלמודן. והוי לתלמודן למימר מלתא דמיבעי' לן מיפשט פשיטא לאביי להאי גיסא ולרב אדא להאי גיסא כידוע בש"ס לא יקשה כ"כ דתלמודן לא קאמרי בכל מקום מילתא דפשיטא ליה רק בדבר שהיה ברור בידם ומפורסם או אולי אפשר לומר דתלמודן מחלק בין לקט לדהתם דהכא גבי לקט כתיב תעזוב והוי כאילו נכתב תתן אותם ומחוייב לסלק כל מונע עד שיבוא לידי העניים. והא דכתיב בלשון תעזוב היינו דרחמנא מודיע לנו דאין לבעה"ב טובת הנאה כתרומה דבידו ליתן לכל מי שרוצה וכתלמודן חולין (קל"א) ואף דהתם (קל"ד ב') אמרי' לוי זרע בכישור ולא הוי עניים למישקל ובא לרב ששת ואמר לי' לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעטלפים ואף דגבי מתנות כהונה מחוייב ליתנם לכהן ולהוליכם לי' ההם מש דכתיב נתינה וא"כ הרי להדיא דתעזוב שאני מנתינה. עכ"ז אולי סברי תלמודן דדוקא דמחוייב למוסרם לידו ממש הוא דוקא במתנות כהונה דכתיב נתינה משא"כ לשמור מדבר המעכב לעניים הוי בכלל תעזוב דמחוייב לסלק זה אבל אביי לא נחיה להכי רק דגם הכא כיון דלא הרביץ בידים רק כרבץ דמי ומותר. ואולי תלוי קצת אם תעזוב מעיקר משמע או דלאחר כן משמע. דאם מעיקרא מחוייב לסלק דבר המעכב וכדברינו. אבל אם נאמר דאח"כ משמע היינו אם עבר ונטל. א"כ לא כתיב תעזוב רק אם עבר בידים ממש ולא כן הכא דגרמא בעלמא הוא ומצינו בזה דעות מחולקות בכמה מקומות בש"ש ומהם במכות (ט"ז ב') וביומא (ל"ו). ואף דבתלמודן ביומא שם אמר אביי בעצמו דלר' עקיבא תעזוב מעיקרא משמע וידוע הוא דהלכה כר"ע מחבירו והתם ר"י הגלילי פליג עלי' עכ"ז שפיר נוכל לומר דאביי אזיל לשיטת תלמודן במכות שם דאח"כ משמע. ובודאי אינו כר"ע יען דמוכח דדעת ת"ק דר' ישמעאל דסברי לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרים ומן הכרי ואם מירח מעשר ונותן לו וכ"ש דעת ר' ישמעאל דסבר אף מן העיסה בודאי סברי דתעזוב לאח"כ משמע וא"כ הלא אין הלכה כר"ע רק מחבירו ולא מחביריו אבל לרב אדא אולי מסתבר לי' טעמא דר"ע משום דגם ר' יהודה המובא (בחולין קמ"א ב') דסבר אם כילה פאת השדה חייב מלקות סבר ג"כ כר"ע דתעזוב מעיקרא משמע וכתלמודן שם דאין לומר משום דסבר ר' יהודא לאו הניתק לעשה לוקין עליו דהלא בלא תותירו קאמר להדיא דאם הותיר עד בוקר פטור משום דניתק לעשה משא"כ דעת ביי היא כאשר העלינו להלן בספר י"ד בסוגיא דביטלו ולא יטלו ובדעת הרמב"ם שם דנדחה קצת ראי' זו ע"ש ולכן הוי ר"ע לבדו ואין הלכה כמותו ועיין: