זיו המשנה חלק א צז

ושווין דגם ב"ש מודו לב"ה בזה אבל בדעת ב"ה הרי בודאי אין שום פלוגתא דהם מתירין הכל עם השמש אפילו בדבר דאי עביד להו בשבת היה חייב חטאת ולא גזרו כלל אטו שבת וא"כ איך שייך הלכה בזה אליבי' דב"ש והלא לכ"ע הלכה כב"ה ומה לי אם ב"ש מודים לב"ה בזה או אינם מודים, ולכן שפיר אמר הלכה כר' ישמעאל דהיינו בדין דידיה נגד רע"ק דאף דמחוסר שחיקה מותר כיון שאינו מחוסר דיכה, וא"ש הכל לנכון בפשיטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ד לפיכך אם גרף האש או שכיסה אש הכירה באפר כו' הרי זה מותר לשהות עלי' שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש. עיין כ"מ שהביא לדברי הרמ"ך שכתב צ"ע איך הסיח דעתו שהרי בדעתו לאוכלו בלילה ומי לא עסקינן דאין לו תבשיל אחר כי אם זה עכ"ל, ולעד"ן דלא ק"מ דודאי אין כוונת רבינו לומר שהסיח דעתו מלאוכלו דהרי הוא מבשלו לאכילה, אבל הכוונה הוא שהסיח דעתו מלעסוק עמו בדבר הבישול יותר כיון שגרף או כסה הרי הוא מסתפק במה שיתבשל בשל כך מעצמו ואף אם לא יתבשל הטיב כל צרכו לא איכפת ליה, או דברי לו שבודאי יתבשל הטיב גם בכירה גרופה או כסוי' ולכן בודאי לא יחתה עוד וזה פשוט לע"ד, וכן הוא הכוונה בהסיח דעתו שכתב רבינו בהלכה ח' לגבי חתיכה חי', ואין צורך למה שדחק שם הכ"מ בזה ע"ש ודו"ק

הלכה יח אין נותנין את הפת בתנור עם חשכה כו' אלא כדי שיקרמו פני' כו', ואם נשארו אחרי כן כו' מותר שאם יחתה יפסיד אותן, ואם נתן כו' ועדיין לא קרמו פני' אם במזיד אסור כו' ואם בשוגג מותר עיין כ"מ שהביא לדברי הרמ"ך שכתב תימא הוא זה דהא איהו גופי' פסק לעיל דכל תבשיל שלא בישל כל צרכו אם עבר ושיהה אסור לאוכלן עכ"ל

ואנכי בענ"ד תימהתי על תמיהתו, והרי רבינו כבר ביאר הטעם בעצמו לחלק פ מתבשיל במה שאמר "שאם יחתה יפסיד אותן", ולכן מותר גם לכתחלה להשהות פת בתנור לאחר שקרמו פני' אף שעדיין לא נאפה כל צרכו מ"מ חלוק הוא מתבשיל שלא בישל כל צרכו שגם דיעבד אסור אם שיהה, והכא בפת גם לכתחלה התירו לו להשהות בשלא נאפה כל צרכו, ומשום דהתם גזרו שמא יחתה והכא לא שייך שמא יחתה, וא"כ ודאי ה"ה בלא קרמו פני' בשוגג ג"כ לא דמי לתבשיל מטעם זה עצמו, ותדע דהברייתא דדף קי"ז ב' דאמרה בלשונה שכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין מזון ג' סעודות כו', ע"כ בלא קרמה פני' עד חשכה איירי, דאי בקרמו פני' מאי איריא שכח אפילו לכתחלה נמי, ומאי איריא ג' סעודות אפילו כולו נמי, וכדתנן במשנה דף י"ט ב' אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פני' מבעוד יום, ואמרו בדף ל"ז ב' הא קרמו פני' שרי, וכמ"ש רבינו בריש דבריו, אע"כ בלא קרמו פני' קאמרה דמצילין ג' סעודות ומשום דשוגג הוא וכדברי רבינו וד"ל

הלכה כא היתה מדורה של קנים או של גרעינין אין צריך להדליק הרוב כו' לפיכך אם אגד הקנים או הניח הגרעינין בחותלות הרי הן כעצים כו', עיין מ"מ שהביא לגירסת הגאונים בפלוגתא דר"ה ור"ח בגמרא להיפך מגרסתינו ורב כהנא מסייע לר"ח ואמר ולפיכך פסק רבינו כרב חסדא, ור"ל משום דרב כהנא מסייע ליה, ולא ידעתי מי הכריחו לזה והלא לפי גרסתינו בגמרא אתי' דברי רבינו בפשיטות טפי דפסק רבינו כר"ה מתרי טעמא חדא משום דהוא רבי' דר"ח ועוד דר"כ מסייע ליה, וכן כתב בהג"מ דרבינו פסק כר"ה והיינו לפי גרסתינו, וצ"ל שהוצרך המ"מ לזה משום דקשיא ליה דלפי גרסתינו הרי ר"כ מחלק בין קנים לגרעינים ורק בקנים הוא מסייע לר"ה אבל בגרעינים הוא מסייע לרב חסדא והיה לו לרבינו לפסוק בגרעינים כר"ח משום דר"כ מסייע ליה בזה, אבל אי משום זה לא איריא, דכיון דבין ר"ה ובין ר"ח תרווייהו פליגי בזה על ר"כ דמחלק בין קנים לגרעינין ואינהו אמרי דאין חילוק ביניהם, לכן אין לפסוק כר"כ אלא או כר"ה בין בקנים בגרעינים או כר"ח בין בקנים בין בגרעינין, וא"כ ודאי דיותר יש לפסוק כר"ה דרבי' דר"ח היה, ולכן שפיר פסק רבינו כר"ה, או די"ל דגרסת רבינו בדברי ר"ה ור"ח היה כגרסא דידן אלא דבדברי ר"כ היה לו לרבינו גרסת הגאונים שלא זכר בדבריו אלא קנים לבד וכר"ה וא"ש בפשיטות לפ"ז שפסק רבינו כר"ה ור"כ לגמרי וד"ל

פרק ה הלכה ג המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה כו' משתשקע החמה עד שיראו שלש כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא בה"ש עיין כ"מ שכתב רבינו לא הזכיר פה דין תוספת מחול על הקודש, וכתב ה"ה בפ"א מה' שביתות עשור דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לענין יוה"כ לבד כו', ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאל"כ לא הוה ליה להשמיטו עכ"ל

ולעד"ן שאין לעשות פלוגתא בחנם בין רבינו להרי"ף וכל הראשונים דאית להו תוספת גם גבי שבת דבר תורה, ואדרבא נלע"ד דרבינו כתב בזה דין התוספת מפורש, דהרי ה"ה הביא בעצמו בכאן דברי ר"ת והרמב"ן ז"ל שכתבו דשתי שקיעות הן, הראשונה משתשקע החמה לעובי הרקיע ונסתלק זריחתה מעל הארץ והיא מהלכת כל עובי הרקיע וזהו מהלך ד' מילין, והשקיעה השניה היא סוף השקיעה מששקעה כבר ע"ש, ודבר זה הוא מוכרח בגמרא, דבשבת דף ל"ד ב' אמר ר' יהודה איזהו בין השמשות משתשקע החמה כו', ופליגי שם רבה ורב יוסף אליבי' בשיעור זמן בין השמשות דרבה אמר תלתא ריבעי מיל ורב יוסף אמר תרי תילתא מיל, ובפסחים דף צ"ד אמר ר' יהודה בעצמו דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא ד' מילין, וע"כ מוכרח הוא כמו שחילקו, דהתם בפסחים דייק ר"י בלשונו "משקיעת החמה שהוא תחלת שקיעה ראשונה, ובשבת דייק בלשונו "משתשקע החמה דהיינו מששקעה כולה, וכמ"ש התוס' בשבת דף ל"ה ובפסחים שם בשם ר"ת ע"ש, וא"כ לפ"ז הרי גם רבינו דייק בלשונו הכי מפורש ואמר "המדליק צריך להדליק מבעו"י קודם שקיעת החמה", לא אמר קודם "ששקעה החמה, אלא קודם "שקיעת החמה" והיינו קודם תחלת שקיעה בעוד השמש על הארץ ואח"כ אמר בלשונו "משתשקע החמה עד שיראו שלש כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא בין השמשות", לא אמר בזה ג"כ "משקיעת החמה כמתחלה אלא "משתשקע החמה, דהיינו מששקעה כולה, כלשון הגמרא ממש, והלא בין זל"ז הוא יותר מג' מילין, ולמה הצריך להקדים הדלקת הנרות כל זה השיעור אם לא משום תוספת מחול על הקודש, הרי דדעת רבינו הוא כדעת כל הראשונים בדין התוספת, ואדרבא רבינו החמיר עוד עליהם, דאלו ר"ת והרמב"ן וכן הר"ן בשבת וביומא בפ' יוה"כ כתבו דהתוס' א"א לומר לאסור בעוד השמש על הארץ דהא תנן ובכולן ב"ה מתירין עם השמש, אלא דזמן התוספת הוא משקיעה ראשונה עד השניה הן כולו הן מקצתו ומזמן שקיעה שניה עד הלילה הוא זמן בה"ש ע"ש, הרי דלכולם מותר להדליק נרות עם שקיעת החמה ממש וגם אחר השקיעה מעט, ואלו רבינו הצריך להדליק קודם שקיעת החמה. דוקא, אלא דזה לא קשיא כלל דהם לא אמרו אלא מעיקר הדין דכולן ב"ה מתירין עם השמש, אבל רבינו כתב לדידן דלא בקיאינן בשיעורא דרבנן, וכדאיתא בשבת דף ל"ה ב' א"ל רבא לשמעי' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא בריש דיקלא אתלו שרגא ע"ש, אבל עכ"פ לא היקל עליהם ובודאי כל ההקדמה הזאת הוא רק משום תוספת, וגם רבא שהצריך להקדים כ"כ בעוד השמש על הארץ בריש דקלא ג"כ ודאי הוא משום תוספת, דאל"כ כיון דגם מתחלת שקיעה עד תחלת זמן בה"ש הוא יותר מג' מילין, משום הא דלא בקיאינן בשיעורא