זיו המשנה חלק א סו

לשמאל מותר, ובזה פליג גמ' דידן דאמר בשם ר' חנינא עצמו שראה את רבי שרק ג"כ כדברי הירושלמי בשם ר' יוחנן, ואסיק ג"כ הגמ' דידן דרב אשי היה רוקק ופתקי' לאחורי' והוא כדברי הירושלמי בשם ר' יוחנן, ולהבליע באיצטליתו אמר הירושלמי דלכ"ע מותר וכגמ' דידן, ולכן פסק רבינו שפיר כמ"ד המתיר בירושלמי וכגמ' דידן כנלע"ד ודו"ק

הלכה יד בני עיר שמכרו בהכ"נ יש להן ליקח בדמיו תיבה כו' אבל אם מכרו ס"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס"ת אחרת שאין שם קדושה למעלה כו' לכאורה משמע מלשון זה דדוקא בדמי ס"ת יכול ליקח ס"ת אחרת כיון דאי אפשר לעלוי' אבל בדמי בהכ"נ אינו רשאי ליקח בהכ"נ אחר, וכן כתב הכ"מ דזה הוא דעת רבינו, ולכאורה יש להוכיח כן מדברי הש"ס מגילה דף כ"ז דאיבעיא להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי ליה אסור, או דילמא כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא שפיר דמי, מכלל דבדבר דאיכא לעילויי עילוייא אחרינא פשיטא ליה דאסור בשווין, וא"כ גם למאי דפשיט ליה שם מדברי המשנה אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים הא תורה בתורה שפיר דמי, ודחי ליה מתניתין בדיעבד כי קא מבעי לן לכתחילה, ע"כ כל טעמי' לחלק בין לכתחלה לדיעבד ג"כ ודאי הוא רק משום דליכא לעילויי עילוייא אחרינא הא בהכ"נ דאיכא לעילויי עילוייא אחרינא גם בדיעבד אסור בשווין, אבל המגיה בלח"מ הקשה דא"כ רבינו בעצמו סותר דבריו בסמוך בהלכה י"ז שמתיר גם לכתחלה למכור בהכ"נ לבנות בהכ"נ אחר בדמי' ואסיק בצ"ע ע"ש:

אמנם באמת נלע"ד דלא כן הוא דאדרבא מדברי הא בעיא הנ"ל מוכרח להדיא להיפך דמותר לבנות בהכ"נ בדמי בהכ"נ, דהרי האיבעיין לא אמר בלשונו מכר ס"ת מהו ליקח בדמיו ס"ת אחרת דזה פשיטא ליה דמותר אלא כל בעייתו הוא למכור ס"ת לכתחלה ליקח בו חדש וכדפירש בעצמו דבריו אח"כ מתניתין דיעבד כי קא מיבעי לן לכתחלה, והוא דבס"ת הלא האיסור הוא עיקר המכירה וכדאמר שם ר' יוחנן משום ר"מ אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ובברייתא יחא שם ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאין צריך לו, יתר על כן אמר רשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם, הרי דעיקר המכירה איסור גמור הוא, ולכן מיבעי ליה שפיר מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש, ומפרש דבריו בעצמו דלא לענין דמי ס"ת אם יכול להוציאן על ס"ת אחרת דזה פשיטא הוא דשרי אף בלא טעמא דליכא לעילויי עילוייא אחרינא דרק מקדושה חמורה לקדושה קלה אין משנין אבל בשווין בודאי פשיטא דש"ד, אלא כל בעייתו הוא לענין איסור מכירת ס"ת לכתחלה דאולי בכה"ג דליכא לעילויי עילוייא אחרינא מותרת גם המכירה לכתחלה, משא"כ במכירת בהכ"נ הרי בודאי אין שום איסור בעיקר המכירה כשאינם צריכין לה, וכדאמר רב אשי שם בדף כ"ו האי בי כנישתא דמתא מחסיא כו' אי בעינא מזבנינא לה, וכן תניא שם אמר ר"י מעשה בבהכ"נ של טרסיים שהיה בירושלים שמכרוה לר"א ועשה בה כל צרכיו, וכן אמר שם רבינא הוה ליה תילא דבי כנישתא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזרעה א"ל זיל זבנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וזרעה, והא דהצריך לזבנה במעמד אנשי העיר הוא רק למיזרעה, אבל מתחלה זבנו ליה רק ז' טובי העיר לבד, וכן אמר רבא שם האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי, ומשמע מכל זה דאף שלא לצורך כלל מותר למוכרה אם אינם צריכין לה, וכן הוא ודאי בתיבה ומטפחות וספרים, שלא אסרו אלא למכור ס"ת לבד, ולא אסרו אלא לסתור בהכ"נ לגמרי אבל למוכרה שתשאר בשלמותה ובקדושתה אצל הלוקח, או שתפקע קדושתה ותחל על דמיה, לא אסרו כלל, וא"כ כיון שמותרים למכור הבהכ"נ גם לכתחלה, הרי אח"כ יהיה השאלה רק על הדמים, בודאי פשיטא הוא דיוכלו לבנות בהכ"נ אחר בדמי' אם הם צריכין לה כיון שאינו מוריד אותן לקדושה קלה מהן, והא דאמרה המשנה בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בהכ"נ, בהכ"נ לוקחין בדמיו תיבה כו' הוא רק כשאינן נצרכין לבהכ"נ אחר דכיון שמכרו הבהכ"נ מסתמא אינן נצרכין להו, אבל כשנצרכין לבהכ"נ בודאי פשיטא שיכולין ליקח או לבנות גם בהכ"נ, ומשום דמעלין בקודש ולא מורידין אמרו, והיינו כשאי אפשר בשוין מעלין בקודש ולא מורידין הא בשוין שפיר דמי

ועתה לפ"ז הרי זה הוא דברי רבינו שאמר ג"כ הכי מפורש דבה' זו אמר, בני עיר שמכרו בהכ"נ, להורות שגם אם אינם נצרכים להמעות יכולים למכור בהכ"נ כשאינה נצרכת להם, ואז אם באו אח"כ לשאול מה לעשות בהמעות, יש לנו להורות להם, דיש להם ליקח בדמיו תיבה, אבל לא להוציאן לדבר הרשות, אבל אם מכרו ס"ת אין לוקחין בדמי' אלא ס"ת אחרת, אף שאינה נצרכת להם, שאין שם קדושה למעלה מקדושת ס"ת, ולהורידה לקדושה פחותה ממנה אסור, ולכן מוכרחין ליקח רק ס"ת אחרת, ואמר בס"ת לשון אבל אם מכרו ולא אמר מכרו ס"ת, כבאינך הקודמים כדי להורות דהאי אם מכרו ס"ת הוא חלוק ממכרו בהכ"נ וכל השאר דהתם גם לכתחלה רשאים למכור אבל המכירה דס"ת הוא רק לענין דיעבד אם כבר מכרו דלכתחלה אסור למכור ס"ת, ואח"כ בה' י"ז אמר בני הכפר שרצו למכור בהכ"נ שלהן, סתמא משום שאינם צריכין לה כמו בה' י"ד, או אפילו כשכונתם במכירתו, לבנות בדמי' בהכ"נ אחר, או אפי' לקנות בדמי' תיבה או ס"ת שיעלו דמי' לקדושה יותר חמורה ג"כ לא פקע לגמרי הקדושה מהבה"כ שמכרו וצריכים להתנות על הלוקח שלא לעשות אותן ד' דברים הבזויים שחשב, נמצא דכל דברי רבינו אחד הם, ועיין בטור ש"ע סימן קנ"ג סע"ד ובמג"א ובט"ז שם ועיין גם בתויו"ט במגילה שם ובשעה"מ מ"ש בזה ולעד"ן כמ"ש ודו"ק

הלכה טו וכן אם גבו העם מעות כו' אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה

עיין כ"מ שהביא לדברי הרמ"ך שכתב, תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוי כטוי לאריג דליכא למ"ד, ואפילו בלבנים אמרינן בתחלת הפרק דלית בהו שום קדושה כ"ש שגבו מעות כו' עכ"ל, ואנכי תמהתי על תמהתו דהרי התם בלבנים לא התירו אלא לאוזופינהו לבד, אבל לשנותן לגמרי הרי גם הצדקה שאין בה בודאי שום קדושה אמרו דאין משנין מצדקה לצדקה, ואיך ישנו הדמים שגבו לצורך בהכ"נ לדבר הרשות לגמרי וד"ל

פרק יב הלכה יא אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם והמתרגם לא יגביה קולו יותר מן הקורא הוא דברי הש"ס ברכות דף מ"ה א"ר שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין ת"ל בקול ומה ת"ל בקול בקולו של משה, וכתב הכ"מ ומהתם ליכא ראיה אלא שהקורא לא יגביה קולו יותר מן המתרגם, אלא דמשמע ליה להגמ' דקורא ומתרגם שווים הם עכ"ל

ונוראות נפלאתי על שלא הביא דברי התוס' בשם הרי"ף שפירש הכי, דמשה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם, אבל הקב"ה לא היה צריך להרים קולו שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד, ואפ"ה היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב"ה שהיה קורא עכ"ל, וזה שכתב רבינו ג"כ שאין הקורא רשאי להגביהו קולו יותר מן המתרגם, משום דכן איתא ברייתא ג"כ שם וז"ל ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא עכ"ל, וי"ל דגם זה יליף מהאי קרא דאף דכתיב קול ה' בכח עכ"ז אז מטך הקב"ה קולו לקולו של משה, אלא דא"כ למה השוה הקב"ה קולו לקולו של משה ממש ולא נמוך מקולו של משה, לזה שמעינן גם זה דאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ומשה הלא היה מוכרח להגביה