זיו המשנה חלק א סב

ובזה יש ליישב ג"כ דברי הש"ס בברכות דף כ"ז שם דאמר הכי, אמר רב חסדא נחזי אנן מדרב צלי של שבת בע"ש מבעו"י ש"מ הלכה כר"י, ופריך עליה אדרבא מדר"ה ורבנן לא הוה מצלי עד אורתא ש"מ אין הלכה כר"י ע"כ, ולכאורה אינו מובן לשון אדרבא דאמר דמשמע דלפ"ז אין ראיה עוד גם מרב דהלכה כר"י ס"ל, אלא אדרבא אין הלכה כר"י, ואמאי דהרי א"כ ע"כ פליגי ר"ה ורבנן אהא דרב, ואי דלענין הלכה לדידן יש לן לפסוק כר"ה ורבנן נגד רב, דאף שכולם תלמידיו היו עכ"ז הלכה כרבים גם נגד רבם היחיד (וכדבררתי כלל זה בכללי ההוראה שלי בספרי שערי טהר ע"ש) א"כ הכי היה לו לומר ש"מ אין הלכה כר"י סבירא להו והלכה כרבים, ומדאמר סתמא ש"מ אין הלכה כר"י, משמע דלפ"ז ודאי דגם רב ס"ל הכי, וזה אינו מובן כלל, אבל לפי כל הנ"ל א"ש ברויחא, דר"ח רצה להוכיח מדרב צלי של שבת בע"ש ש"מ דהלכה כר"י גם בימות החול ואף בלא צורך כלל מותר להתפלל מבעו"י, אלא דרב החמיר רק על עצמו בימות החול לחוש לרבנן אבל ההלכה הוא כר"י, ולזה דחי ליה ואמר אדרבא מדר"ה ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ דגם רב לא אמר בה כלל מפורש דהלכה כר"י דאל"כ לא הוו עברי אדרב רבן, אלא ע"כ רב לא צלי אלא של שבת לבד בע"ש משום צורך השבת אבל בימי החול גם הוא ס"ל שיש לחוש ולהחמיר כדברי רבנן ושלא להתפלל עד הלילה (ובתשובה בספרי חפ"ז ח"ש הארכתי בזה) ודו"ק

פרק ד הלכה ד וכבר בארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, וב"ד שעמדו אחרי כן התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בע"ק בלבד עד שיטבול. עיין כ"מ שכתב תמיה לי מלתא כיון דעזרא גזר לד"ת אף תפלה בכלל ומה צורך לב"ד שאחריו לגזור לתפלה, ועוד היכא איתא גזירה זו דב"ד שאחריהם עכ"ל

ולעד"ן דבאמת כל דברי רבינו מבוארים ומפורשים להדיא בש"ס, דהנה הא דעזרא גזר רק לדברי תורה הרי הוא מפורש להדיא בב"ק דפ"ב ב', ותיקן טבילה לבעלי קריין, ופריך דאורייתא היא כו', ומשני דאורייתא לתרומה וקדשים אתא איהו תיקן אפילו לדברי תורה ע"כ, ובברכות דף כ"א ב' אמר ריב"ל מנין לבעל קרי שאסור בד"ת שנאמר והודעתם לבניך וגו' וסמך ליה יום אשר עמדת, מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין, וכן תניא בברייתא שם דף כ"ב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה כו', ודרשות אלו ודאי רק אסמכתא בעלמא הן דהרי רק עזרא תיקן טבילה ולאו דאורייתא היא לד"ת וכדאמרו בב"ק כהנ"ל, אלא ע"כ לומר דעזרא סמך עצמו על קראי אלו, וכן כתבו התוס' בב"ק שם, הרי שמעינן דעזרא לא תיקן אלא לדברי תורה לבד ומדסמך עצמו אהני קראי אבל לא לתפלה וא"כ הא דתנן בברכות דף כ"ב ב', היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בע"ק לא יפסיק אלא יקצר, ע"כ תקנת חכמים שאחר עזרא היתה, ותדע דתנן בברכות דף כ"א ב' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפני' ולא לאחרי' כו', ר"י אומר מברך לפניהם ולאחריהם, ואמרו בטעמו שם דעשאן ר"י לברכות כהלכות דרך ארץ, והשתא אם עזרא תיקן גם לתפלה, וכי הברכות לאו תפלה הן, אלא ע"כ לתפלה לא תיקן עזרא כלל אלא רק ב"ד שאחריו הוא דתיקנו לתפלה, ולכן אף אם נאמר דר"י לא פליג על עיקר התקנה לתפלה, שפיר ס"ל דרבנן לא תיקנו אלא לתפלה בלחש שהוא כעומד לפני המלך ולא בשארי ברכות, אבל אם היתה תקנת עזרא ודאי אין סברא שיחלק בה ר"י וכדפריך הש"ס בדף כ"ב ב' שם וניחזי עזרא היכי תיקן, עוד אמר רבא שם עזרא תיקן טבילה לבריא כו' ואתו רבנן והתקינו כו', הרי מפורש דהיה בזה ג"כ תקנה דרבנן בענין זה, לכן ודאי כל עיקר התקנה לתפלה רבנן תיקנוה, כיון דלא מצינו בעזרא שתיקן אלא לדברי תורה לבד, ומ"מ אמר רבינו בלשונו בהלכה ה' וכבר בטלה גם תקנה זו של תפלה, ולכאורה מאי גם דקאמר והלא אמרנו דלדברי תורה יש סברא יותר לאסור מאסמכתא דקראי הנ"ל, דאנן דסמכינן אדר"י בן בתירה דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה, שפיר יש סברא לאסור בע"ק בתפלה יותר מד"ת, לזה אמר רבינו שפיר דכבר בטלה גם תקנה זו של תפלה וד"ל

הלכה ו מנהג פשוט בשנער וספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ בשרו במים משום הכון לקראת אלהיך כו'. לכאורה אינו מובן האי רחיצה מאי היא, אי טבילה הרי כבר כתב שבטלה תקנה דטבילה, ואי ט' קבין היה לו לומר מפורש נתינת ט' קבים עליו, כיון שהיא דוקא בנתינה עליו ולא בתוכן, ודוקא ט' קבין ולא פחות

ונראה לע"ד דרבינו פסק כר"ה דאיתא בברכות דכ"ב א"ל ר"ה לרבנן רבותי מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו אי משום צינה אפשר במרחצאות א"ל ר"ח וכי יש טבילה בחמין א"ל רב אדא בר אהבה קאי כוותך, ופירש"י קאי כוותך דבעי טבילה זו במקוה כשאר טבילות עכ"ל, מכלל דר"ה לא מצריך אלא רחיצה בחמין לבד, וכדאמרו שם ר"ז הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא א"ל לשמעי' זיל ואייתי לי ט' קבין ושדי עלואי, א"ל ר' חייא בר אבא למה ליה למר כולי האי והא יתיב בגוייהו א"ל כארבעים סאה מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה אף ט' קבין בנתינה ולא בטבילה, הרי דרחב"א ס"ל ג"כ דסגי במה דיתיב ורחיץ בגוייהו, ור"ה לא מצריך גם שישב בגוייהו אלא שירחץ עצמו לבד, וע"כ לא משום טבילה הוא אלא משום הכון לקראת אלהיך ישראל, ולזה אמר רבינו דנהגו בני שנער ובני ספרד כוותי' דר"ה בזה משום דמשמע להו דכל הני רבנן דמצרכי ט' קבין דוקא הוא רק טרם שבטלו לעיקר תקנה דטבילה, וכדאמר שם הש"ס מכדי כולהו אמוראי ותנאי בדעזרא קמיפלגי וניחזי עזרא היכי תיקן כו', אבל לאחר שבטלוהו לטבילה מעיקר הדין אין צריך כלום, אבל החמירו על עצמן לנהוג קצת חומרא כהא דר"ה, אבל לא נהגו אלא במרגיל שבעת שהיה התקנה דטבילה היה צריך מ' סאה דוקא, אבל לא בחולה לאונסו שגם בזמן התקנה היה פטור מכלום

אמנם אכתי אינו מובן דלמה לא ביאר רבינו הדין בבריא לאונס, שבזמן התקנה היה דיני' בט' קבין כדאמר רבא בגמ' שם, והאיך היו נוהגין בזה בשנער ובספרד, ואולי צ"ל דה"ק דבבריא וחולה המרגיל הוא מנהג פשוט בודאי שצריכין רחיצה, ובחולה לאונסו ג"כ הוא פשוט שאין בו מנהג ואינו צריך רחיצה, אמנם בריא לאונסו אינו ידוע המנהג בדידיה ויש לדרוש בזה אחר המנהג, וכל זה הוא דלא כדברי הכ"מ שהבין דרחיצה שזכר רבינו הוא נתינת ט' קבין עליו והוא תמוה, ולעד"ן כמ"ש ודו"ק

פרק ה הלכה ג היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד בית קדשי הקדשים, עיין לח"מ שכתב ועוד שם בברייתא היה עומד בבית קדשי הקדשים יכוין את לבו כנגד הפרוכת, ולא הוזכר זה בדברי רבינו ז"ל ולא ידעתי למה עכ"ל

ולעד"ן דשפיר השמיטו רבינו, דאיזה איש יוכל לעמוד בקדשי הקדשים ולהתפלל שם, והלא רק הכה"ג ביוה"כ לבד וגם אז לא היה מתפלל התפלה קצרה שלו בבית קדשי הקדשים אלא בהיכל וכדתנן יומא דף נ"ב ב' יצא ובא לו בדרך בית כניסתו ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון, וא"כ ע"כ הא דאמרה הברייתא בברכות היה עומד בבית קה"ק יכוין את לבו כנגד הפרוכת, הרי האי את לבו היינו פניו, ויותר נראה דלא גרסינן בברייתא את לבו כלל וכמ"ש הכ"מ בשם פסקי הרא"ש, ובאמת כן כתבו התוס' מפורש שם בברכות דף ל' וז"ל היה עומד בח"ל יכוין כנגד א"י ולא גרסינן לבו דאפניו קאי כו' עכ"ל, וא"כ לפ"ז פשיטא דגם בסיפא ה"ג היה עומד בקה"ק יכוין כנגד הפרוכת, וע"כ אכל מעשיו שעושה שם הקטרת והזיית הדם, והוצאות כף ומחתה בכולם יכוין את פניו כנגד הפרוכת ולא