זיו המשנה חלק א מח

כוון בזה שלא נקבע הלכה למעשה ע"פ המעשה הזאת, ולא כוונו בזה אלא להודיע לנו מעלת הצדיקים במתיבתא דרקיע וכחם הגדול, וביותר מעלת רבה בר נחמני שלא היה ראוי למות אלא הועלה למרום להכריע ההלכה בין הקב"ה ובין מתיבתא דרקיע ושהוא כוון לדברי הקב"ה, אבל לא לענין הלכה למעשה לדידן, וגם על מה שאמר רבה בר נחמני טהור ג"כ לא סיפרו לנו בעלי הש"ס מאין מוצא הדברים ואיך ידעו זה, דהרי באגם היה, ואין איש עמו כדמבואר שם, ולכן בודאי לא כוון הש"ס כלל במעשה הזה לענין הלכה וכהנ"ל, ולכן אין לנו לפסוק ההלכה בזה כי אם ע"פ כללי ההוראה המסורים בידינו מחכמי הש"ס, ולכן כיון דבמשנה נגעים פ"ד פליגי בזה ת"ק ור' יהושע ות"ק אמר טמא, וגם ר"י לא אמר בלשון ברור טהור אלא אמר רק ר' יהושע קיהא, דמשמע רק שקיהא על זה שאמר הת"ק טמא בבירור, אבל גם להיפך שהוא טהור בבירור גם הוא לא אמר, לכן בודאי שפיר פסק רבינו שהוא כדברי הת"ק דדינו כרבים לגבי ר"י, ומ"מ כתב רבינו ג"כ שם ויראה לי שטומאתו בספק, ומשום שי"ל שגם דעת הת"ק הכי הוא ושגם ר"י מודה בו ולא קיהא אלא על שלא אמר זה מפורש שטמא רק מספק וד"ל, אבל בודאי אם היה ידוע לנו ע"פ נביא או ע"י אליהו ז"ל או גם ע"י מלאך שהיו מעידין כן מפי הקב"ה בודאי היינו פוסקין הכי כדברי הקב"ה כי לא אמר אלא לפי מה מה שכתוב בתורה וככל הנ"ל

ובזה יתורץ ג"כ בפשיטות קושיית התוס' ביבמות דף י"ד ובפ' הזהב דלמה לא קי"ל כב"ק דר"א שאמר עליו ר' יהושע לא בשמים היא, וקי"ל כהב"ק דב"ה, וע"ש שתירצו שני תירוצים, א' דהב"ק דר"א רק לכבודו יצא, ב' דהב"ק דר"א היה נגד דעת רבים, משא"כ הב"ק דב"ה היה כרבים דב"ה הי' רובא ע"ש, ולע"ד שני תירוצים דחוקים הם, דתירוץ הא' בודאי רחוק הוא דמה בכך שהיה לכבודו וכי ח"ו ישקר הב"ק בשביל כבודו וכי נשיאות פנים יש בדבר הלכה, ועוד וכי ר"י דאמר לא בשמים היא טעמו מפני שהוא חשוד לשקר ח"ו אתמהה, וגם על תירץ השני קשה, וכי רבנן שלא יכלו להכריע הדין כב"ה לא ידעו דב"ה הוו רובא, והרי אעפ"כ היה מספקי להו דלמא אעפ"כ הלכה כב"ש דמחדדי טפי, ומעלת רובא אינו אלא בשווין, כדברי ב"ש דאמרו מטעם זה הלכה כמותינו כדאמר הש"ס ביבמות שם, וא"כ הלא גם להב"ק ההוא אם שלא היה סתירה לדבריו מאיזה כללי ההוראה, אבל גם סיוע לדבריו לא היה מכלל דרובא, אלא דכוונת התוס' הוא דהתם היה נגד הכלל דרובא והכא לא היה נגד הכלל דרובא, אבל לפי דברי ר"י דאמר לא בשמים היא משמע דבשום אופן אין לסמוך לענין הלכה על ב"ק מן השמים, אמנם לפי מ"ש ניחא בפשיטות, דהתם אמר ר"א מן השמים יוכיחו שהוא עולם המלאכים, לזה ידעו ברור שהב"ק הוא דעת המלאכים לזה אמר ר"י שפיר לא בשמים היא, משא"כ ב"ק דב"ה שיצא מעצמו ואמר בלשונו אלו ואלו דברי א"ח הן והלכה כב"ה, ור"ל אלו ואלו אמתיים הן בשרשן העליון ובמקורם אשר בגבהי מרומים ומ"מ למטה בארץ הלכה כב"ה, ועתה לפ"ז הלא שרשי המצות במקורן העליון הוא גבוה מעל גבוה אשר אין כל מלאך ושרף יוכל להגיע לשם וא"א כלל למלאכים לידע דאלו ואלו דברי א"ח הן, ולכן שפטו מזה דודאי דבר ה' בעצמו הוא, ולכן כיון דפלוגתא דב"ש וב"ה היה רק לפי מ"ש בתורה, והקב"ה בעצמו הודיעם דלפי מ"ש בתורה הלכה כב"ה, לכן שפיר פסקו רבנן הלכה כב"ק הזה דלא שייך ביה לא בשמים היא וכמ"ש, ואף דגם ב"ק דר"א ברשות הקב"ה היה כדאמר להם אלי' ז"ל דאמר הקב"ה נצחוני בני, מ"מ כיון דלאו הקב"ה אמר זה דהלכה כר"א אלא המלאך וגם הוא לא אמר בשם ה' לכן שייך ביה שפיר לא בשמים הוא דודאי היה זה רק דעת המלאכים לבד מדלא אמרי' בשם ה' ב"ה

ועתה הלא גם דברי רבינו הכא מבוררים ונכונים בפשיטות מאד, דאף דאמר המדרש דהושע הוא שפתח בתשובה תחלה, ע"כ מוכרחין אנו לומר שהוא לא חידשה על דברי תורה, דהרי אין הנביא רשאי לחדש דבר על דברי תורה, אלא ע"כ הוא פירש רק מ"ש בתורה והתודו את חטאתם, המ"ע הזאת לא הוה משום הקרבן שהביא עמה, אלא התשובה לבדה עם הוידוי היא העיקרית בהכפרה, והקרבן שהוא האשם והחומש הוא דהוה גזה"כ אבל כל הכפרה לעיקר הוא רק הוידוי עם התשובה, וא"כ שמעינן מזה דה"ה במקום שאין קרבן ואף במזיד בשארי עבירות סגי בוידוי ותשובה לבד, כי היא באה למ"ע להתודות על כל העבירות שבתורה, ולכן אמר הושע שפיר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', הם דברי וידוי ודברי תפלה, ושובו אל ה', אף על עון ע"ז שהיה בימיו, כי אין זה חידוש על התורה אלא רק פירוש על מה שכתוב בתורה והתודו את חטאתם, ולכן לא אמר המדרש שיעמוד ויחדש התשובה אעבר אלא שיעמוד ויפתח בתשובה תחלה לפרש מ"ש בתורה וכהנ"ל, ואף דבד' חלוקי כפרה אמרו דעל החמורות תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין, ועל ח"ה מיתה ממרקת, ואיך אמר הושע דגם על עון ע"ז שהוא מן החמורה שבחמורות וח"ה ביחד, סגי בוידוי ותפלה ותשובה, דודאי חלוקי כפרה לא נאמרה אלא בלא תפלה, אבל בתפלה מועיל הוידוי עם התשובה לכפר ולמרק כל עבירות שבתורה ואף עון ע"ז, ובדרושי הארכתי בזה בעזה"י, וזה הוא דאמר רבינו שפיר דהאי והתודו את חטאתם היא מ"ע על כל מצות שבתורה בין מ"ע בין מל"ת אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה שחייב להתודות לפני ה' ב"ה, ואף על עון ע"ז, ואם יעשה אותה כתיקונה דהיינו עם התפלה יכולה היא שתכפר לגמרי אם אין עמה עוד קרבן או מלקות או מיתת ב"ד, וזהו שסיים רבינו עוד, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, דהיינו שמאריך בדברי תפלה בתוך הוידוי כי אז יכול להיות שיזכה לכפרה גמורה על ידה, אבל גם בלא תפלה עכ"פ מצות עשה היא אשר א"א לכפרה להגמר בלעדה, ולזה אמר עוד דוכן בעלי חטאות ואשמות וכן מחוייבי מיתת ב"ד ומחוייבי מלקיות אינו מתכפר להם בקרבנן או במיתתן או במלקיותן עד שיעשו תשובה ויתודו, כי היא היא הראשונה והעקרית בענין הכפרה וככל הנ"ל

אמנם נוכל להעמיק עוד יותר בדברי רבינו שהשכיל בדבריו לרמז לן עוד הכרח גדול לזה דע"כ הקרא והתודו את חטאתם היא מ"ע על כל העבירות שבתורה, שכתב בחייבי חטאות ואשמות שאין מתכפר להם בקרבנן עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה, והוא הכתוב בפרשת ויקרא ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' והתודה אשר חטא עליה, והוא ענין אחד עם הכתוב בפ' נשא והתודו את חטאתם, כדפירש"י שהבאתי לעיל דשניהם איירי בגוזל ונשבע על שקר, ולמה חלקם רבינו לקבוע מ"ע של וידוי ותשובה עם הקרבן, הכתוב והתודה אשר חטא עליה, ועל כל העבירות שבלא קרבן, הכתוב והתודו את חטאתם, אלא להורות לן דכיון דעם הקרבן הרי כבר נאמר מ"ע והתודה אשר חטא עליה, א"כ למה נאמר עוד והתודו את חטאתם, אלא באם אינו ענין לוידוי עם הקרבן, תנהו ענין למ"ע לכל העבירות שבתורה שאין עליהם קרבן, וזה הדרש הוא שגילה לנו הושע בשם ה' מה שאמר שובה ישראל וגו' קחו עמכם דברים וגו' דע"כ לאו חידוש הוא על התורה אלא גילה לנו דלזה כוונה התורה בכפל המ"ע והתודו את חטאתם וככל הנ"ל, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

וכן החובל בחברו והמזיק ממונו אע"פ שישלם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאת האדם

עיין כ"מ שהראה מקורו מהמשנה דסוף החובל שאמרה אע"פ שנותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב אשת האיש, ולזה כתב ומ"מ מאי דמפיק לה רבינו מכל חטאת האדם צ"ע היכא מייתי לה עכ"ל

נראה שהבין בלשון רבינו דאמר, עד שיתודה וישוב מלעשות