זיו המשנה חלק א מד

על המשנה דאמרה חוץ מבל תקיף ובל תשחית, דפוטרת מפורש נשים מהשחתה, וא"כ איזה פירכא היא על סוגיית הש"ס שנשאו ונתנו דבריהם רק בדברי המשנה שפוטרת נשים מהשחתה

לכן מחמת כל הנ"ל ודאי מוכרח הוא דאביי לא פליג כלל על הסוגיא הקודמת, ותדע דאיהו הרי אמר שם בעצמו רק על הא דתני איסי אף בל יקראו נשים פטורות, ואמר אביי בטעמו משום דגמר קרחה קרחה מבני אהרן וס"ל לאיסי דבני אהרן אכולי ענינא קאי ע"ש, הרי דאמר אביי זה בעצמו רק לאיסי, אבל המשנה דפליג על איסי וס"ל דנשים חייבות בבל יקרחו קרחה, הרי ע"כ ס"ל דהפסיק הענין ולאו אכולי' עניינא קאי, והרי מוכרח דאביי ס"ל ג"כ כאוקימתות הקודמות אליבי' דמתניתין דפוטרת הנשים מהשחתה או משום הסברא או מקרא זקנך ולא זקן אשתך ולא מהג"ש דפאת פאת דהמשנה דמחייבת נשים בבל יקרחו ע"כ ס"ל דהפסיק הענין ובני אהרן לאו אכולי' ענינא קאי, וגם הגמרא דפריך ולא והתניא כו' לא פריך זה על האוקימתות אלו, דזה אינה פירכא כלל דהלא המשנה אמרה מפורש דאין דין השחתה בנשים ואיזה פירכא היא מתנא דברייתא דפליג ואמר להיפך אסוגיא דמפרשת טעם המשנה וכמ"ש, אלא האי ולא והתניא הוא כמו לשון ורמינהו ור"ל דרמי מהמשנה דאמרה דליכא בל תשחית בנשים ובברייתא אמרה להיפך דזקן האשה היא כזקן לכל דברי' מאי לאו להשחתה, וע"ז הוא דאמר אביי להכריח דא"א לפרש הברייתא לענין השחתה וכי היא פליגי על המשנה דזה א"א, דהרי להשחתה לא מצית אמרת דילף פאת פאת, ור"ל דאף אם תאמר דתנא דברייתא פליג על המשנה ולית ליה טעם הסברא דהא לית לה זקן, ג"כ אי אפשר לומר שיסביר דיש דין השחתה בנשים, דהלא מי הוא זה שפליג על המשנה ועל טעם הסברא הזאת הלא איסי הוא דפוטר נשים גם מקרחה אע"ג דיש להן שער בראשן ושייך בהן קרחה, ואי הי' ס"ל כטעם המשנה בהשחתה משום דאין להן זקן, א"כ גבי קרחה דיש להן שער היה לו לחייבן, אלא ע"כ הוא לא ס"ל האי סברא כלל אלא כל ילפותו הוא מבני אהרן וס"ל דבני אהרן אכולי ענינא קאי, ולכן לענין קרחה יליף קרחה קרחה מבני אהרן, וא"כ לדידי' ע"כ גם הטעם דליתנהו בהשחתה הוא לאו משום הסברא דלית להו זקן, אלא דיליף פאת פאת מבני אהרן, וא"כ הרי להאי תנא דברייתא ג"כ ליכא למימר דמחייבן בהשחתה ממ"נ, דהאיך ס"ל בדין דקרחה אי ס"ל דישנן בבל יקרחו כתנא דמתניתין ומשום דיש להן שער ולא יליף מבני אהרן משום דהפסיק הענין א"כ הרי יש לפוטרן מהשתתה מצד הסברא דהא לית להו זקן כתנא דמתניתין, ואי ס"ל כאיסי דפטורין מקרחה אע"ג דיש להן שער משום דיליף קרחה קרחה מבני אהרן משום דבני אהרן אכולי' ענינא קאי, ולדידיה י"ל דלא ס"ל האי סברא לפוטרן מהשחתה משום דלית להו זקן, הלא לדידיה הוה עוד מלתא דפסיקא יותר לפוטרן מהשחתה משום האי טעמא גופא דפוטרן מקרחה משום דיליף מבני אהרן והלא לדידיה בודאי פטור דהשחתה ג"כ מהאי טעמא הוא דיליף פאת פאת מבני אהרן, ולכן הלא מוכרח הוא דלהשחתה לא מצית אמרת אף אם נאמר דפליג על טעם הסברא דמתניתין, ושיעור דבריו בקצרה הוא זה להשחתה לא מצית אמרת, אף אם הוא פליג על טעם הסברא דמתניתין, דא"כ הלא הוא סובר כאיסי, ולדידיה הלא יליף פאת פאת מבני אהרן וכהנ"ל, ועתה הלא כל זה הוא רק לתנא דברייתא אם הוא פליג על המשנה ולאיסי, אבל להמשנה דפליגי על איסי ומחייב נשים בבל יקרחו דס"ל ע"כ דבני אהרן לאו אכולי' ענינא קאי בודאי מאי דפטרה לנשים מהשחתה הוא רק מצד הסברא משום דאין להן זקן אי מטעם דכתיב זקנך ולא זקן אשתך וכאוקימתא דגמרא הקודמת גם לאביי

אמנם לענין שני טעמים הללו איזהו העיקר אם טעם דסברא אם טעם דקרא, נראה ג"כ דטעם דסברא הוא העיקר, חדא דלפי מה שפרשתי דברי אביי הלא גם הוא תפס לעיקר טעם הסברא וכהנ"ל, ועוד דהרי לכאורה אינו מובן כלל דברי הש"ס גם בזה דאמר איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא, דהרי לא אמר זה בתרי לישנא שהיה אפשר לומר דבעת שאמר טעם דסברא לא ידע עדיין טעם דקרא, דא"כ הכי היה לו לומר סברא הוא ואיבעית אימא קרא, וכדאמר איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא, הרי אמר זה הכל בלשון א', וא"כ כיון דידע אף מהקרא למה לו לומר כלל הסברא, וכי יש מקום לסברא נגד לימוד ערוך מקרא, וכדאמר בעלמא יהודא ועוד לקרא, אלא ע"כ צ"ל דהלימוד מקרא אינו ברירא ליה כ"כ ולכן סמך לעיקר הסברא, וגם למאי דאמר ואיבעית אימא קרא ג"כ אית ליה לעיקר טעם הסברא אלא שרוצה להסמיכו ג"כ אקרא אבל עיקר הטעם היא הסברא

ועוד דבנזיר דף נ"ז ב' משמע ג"כ מדברי הש"ס שם דטעם הסברא תפס לעיקר ולמילתא דפסיקא, דאמר שם לרב הונא הלימוד דנשים פטורות מבל תקיפו משום דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ע"כ, ולא אמר שם שום לימוד ושום טעם על זה דנשים ליתנהו בהשחתה אלא אמר זה למלתא דפסיקא כאלו אינו צריך שום טעם על זה, ואי היה ס"ל להש"ס ללמד אותו מהקרא, אם מקרא דזקנך ולא זקן אשתך, אם מפאת פאת מבני אהרן הרי אין זה מלתא דפסיקא כלל והיה ליה לפרש טעמי' בזה מפורש, אלא ודאי מוכרח הוא משום דסברא הכי הוא דהרי לית להו זקן וכפירש"י שם ע"ש ולכן שפיר הוה זה מלתא דפסיקא ולא הוצרך לפרש

ועתה הלא דברי רבינו מבוררים שתפס שפיר הטעם דסברא לעיקר, ודלא כטעם דאביי ג"כ שלא אמרו אלא לאיסי ולתנא דברייתא אם נאמר דפליג על המשנה וס"ל כאיסי וכהנ"ל, ורבינו הלא פסק לקמן הלכה ט"ו דהקורח קרחה על המת לוקה בסתמא, ואינו מחלק בין אנשים לנשים, והוא כדברי המשנה ולא כאיסי, ולזה אמר שפיר לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה, ובכל זה מסולקין גם כל הקושיית שבתוס' בכל הסוגיא שם ע"ש, ותמיהות המ"ל מעיקרא לא ק"מ וא"ש הכל לנכון בפשיטות בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ו ופיאה זו כו' לא נתנו בו חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות. עיין כ"מ שכתב בשם הסמ"ג שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף, וכתב עליו הכ"מ ואינו יודע מה הוקשה לו דהא רבינו איירי בשיעור הנחת הפיאה כמה שערות חייב להניח והתוספתא איירי בתולש שערות מהפיאה כמה שערות יתלוש ויתחייב וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב ואין ענין לדברי רבינו עכ"ל

ולעד"ן דשפיר הוה זה ענין לדברי רבינו דהסמ"ג הכי קא קשיא ליה דאי ס"ד דשיעור הפיאה הוא יותר משתי שערות א"כ גם אם תולש שתי שערות מה בכך הלא התורה לא חייבה אלא בבל תקיף שמשוה צדעיו לאחורי אזנו דהיינו שיטול כל השערות דוקא אבל אם נשאר שתי שערות ודאי לאו הקפה היא אפילו אם גלח כמה שערות מהפיאה, אלא ע"כ דשיעור הנחת הפיאה הוא רק שתי שערות לבד, ולכן אמרה התוספתא שפיר שאם תלש אותן שתי שערות שהניח לפיאה הוא חייב, אבל מכל מקום נלע"ד דלא ק"מ על רבינו דודאי גם רבינו מודה לזה דפיאה דאורייתא הוא רק שתי שערות דבכ"מ שנאמר שער הוא שתים וגם מדרבנן סגי בשתי שערות כדאמר רבינו להדיא דפיאה זו לא נתנו חכמים שיעור, וממילא מובן דסגי בשתי שערות כמו במצורע ובפרה אדומה דסתם שער הם שתים אלא דאמר רק למצוה דלכתחלה להניח ארבעים שערות כדי שיהיה ניכר לכל כנלע"ד ודו"ק

הלכה ז ואינו חייב עד שיגלחנו בתער כו' לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור. עיין כ"מ שכתב איכא למידק במ"ש אם גלח זקנו במספרים פטור דמשמע איסורא איכא דמותר מבעי ליה דומיא דהקפת הראש,