זיו המשנה חלק א מג

המקיף ואחד הניקף במשמע דלא תקיפו ולא כדברי המשנה דס"ל דרק על המקיף לחוד קאי האזהרה דלא תקיפו, אלא דר"ח ס"ל דהברייתא אף לשיטתה דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע עכ"ז מאי דאמרה דגם הניקף לקי ר"י היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולא כר' יעקב דפליג על ר"י ג"כ, ורבא אמר דנהי דעל המשנה ודאי פליגי עכ"ז אין צורך לומר דפליגי גם על ר' יעקב אלא איירה במקיף לעצמו ודברי הכל ר"ל גם כר' יעקב אתיא, ולא כר"י לבד, אבל רב אשי גם זה לא ניחא ליה לומר דהברייתא פליגי על מתניתין וס"ל דאחד המקיף ואחד הניקף בכלל לא תקיפו, אלא לעולם הברייתא ג"כ ס"ל כמתניתין דלא תקיפו קאי רק על המקיף לבד ולא על הניקף אבל איירי במסייע באופן שהניקף גם הוא מקיף דבין המקיף בין הניקף מקיפין הם כיון דמסייע לו להקיף ולכן אמרה שפיר אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, ודברי הכל ממש היא גם כתנא דמשנתינו דגם הוא מודה לזה דאם הניקף מסייע דיני' כמקיף ממש וחייב ג"כ, ונמצא לפ"ז לדינא ודאי כולהו הני אמוראי ס"ל דודאי הלכה כמשנתינו לגבי הברייתא דלא תקיפו הוא אזהרה רק על המקיף לחוד ולא על הניקף, אלא דפליגי אליבא דתנא דברייתא דלר"ח ורבא פליג על משנתינו ולרב אשי לא פליג כלל וגם הא ס"ל כדברי המשנה דלא תקיפו קאי רק על המקיף לבד אם הניקף הוא מסייע דאז דינו כמקיף, וגם המשנה הכי ס"ל, ולכן שפיר פסק רבינו הכי כדברי המשנה והברייתא כאחד וכאוקימתא דרב אשי דלדינא ודאי גם ר"ח ורבא מודו לו ובפרט דהוא בתרא ובפרט דלמעט במחלוקת עדיף, וא"ש לנכון והוא כפתור ופרח בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ב האשה שגלחה פאת האיש או ששנתגלחה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה אינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף, לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה. הנה בגמרא קדושין דף ל"ה ב' אמרו הכי ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן ואיבעית אימא קרא מדשני קרא לומר פאת זקנך ולא אמר פאת זקניכם כדאמר פאת ראשכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך, ולא והתניא זקן האשה והסריס הרי הוא כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות, ואי סבירא לן דכי כתב בני אהרן אכולי' ענינא כתיב נישתוק קרא מניה ותיתי בק"ו ואנא אמינא ומה כהנים כו' בני אהרן ולא בנות אהרן ישראל לא כ"ש אי לאו ג"ש הוה אמינא הפסיק הענין כו' ע"כ, ועתה הנה רבינו תפס רק טעם הראשון דהוא מן הסברא לבד, ולזה אמר לפיכך העבדים דאין בהן זה הטעם דהרי יש להן זקן אסורים בהקפה, וכתב הכ"מ ואע"פ שאין בסברא זו העמדה כי אם ע"י הג"ש דיליף פאת פאת מבני אהרן קיצר רבינו ולא הזכירה עכ"ל, אבל המשנה למלך הרעיש עליו עולם ומלואה ואמר והגם שנסבול דוחקו בעיקר הטעם לומר דנשים פטורות מהשחתה משום דאין להן זקן אכתי יש לתמוה על רבינו דאיך הוליד מזה דעבדים חייבים הואיל ויש להם זקן כיון דלפי הטעם האמתי שהוא דיליף פאת פאת מבני אהרן לא נפיק מני' חיובא דעבדים, וכתב עוד והרב בעל לח"מ כתב ואע"ג דבגמרא פ"ק דקדושין איכא ואיבעית אימא קרא דאשה אימעט מזקנך וא"כ לפי טעם זה ה"ה עבד דאתקש לאשה בכ"מ, מ"מ תפס רבינו כלישנא קמא לחומרא ע"כ, ודבריו תמוהים דמסוגיית הגמרא מוכח דלפי המסקנא לא קיימא טעמא דסברא דהא לית להו זקן אלא עיקר הטעם דיליף פאת פאת מבני אהרן ואף הטעם האחר דזקנך ולא זקן אשתך לא קיימא לפי המסקנא כו' סוף דבר שדברי רבינו צריכין אצלי תלמוד עכ"ל

ואענה גם אני חלקי בזה בעזה"י ואומר דבאמת לפי דברי הכ"מ והלח"מ והבנתם בדברי רבינו צדק המ"ל מאד בתמיהותיו, אבל לעד"ן דרבינו יש לו שיטה אחרת נכונה וברורה מאד בהסוגיא ואין גם התחלה לכל תמיהותיהם

כי הנה תחלת דברי הסוגיא הוא זה דבמשנה שם תנן כל מצות ל"ת כו' אחד האנשים וא' הנשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים, ובגמ' בשלמא בל תטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן, אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בהשחתה כו', ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא כו' כדלעיל, והשתא הרי חזינן דפסיקא ליה להש"ס דהפסיק הענין בפ' אמור, ובני אהרן ולא בנות אהרן קאי רק אבל תטמא למתים ולא אכולי ענינא דאבתרי' קאי, דאל"ה כיון דבל תטמא למתים פסיקא ליה משום דדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן א"כ מאי שאל ומנא לן דליתנהו בהשחתה, ולמה לא ידע לומר דגם זה אימעוט מבני אהרן ולא בנות אהרן וישראלית ילפינן מבנות אהרן בק"ו, ואף אם לא מג"ש דאביי מפאת פאת עכ"ז הק"ו הוא מלתא דפסיקא, וכדפריך שם אח"כ על אביי, ואי סבירא לן דכי כתב בני אהרן אכולי' ענינא כתיב נישתוק קרא מניה ותיתי בק"ו, אלא ע"כ מוכרח הוא דפסיקא ליה להש"ס דקרא דבני אהרן לאו אכולי' ענינא קאי אלא דהפסיק הענין ולזה שאל שפיר ומנא לן דליתנהו בהשחתה, ולזה אמר איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא כו', וא"כ לפ"ז אביי דאמר אח"כ השחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן, הרי פליג בתרתי על דברי הסוגיא הקודמת, בין בהנחתה למלתא דפסיקא דהפסיק הענין דלדידי' אכולי' ענינא כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן, ובין בטעמה שאמרה איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא, דלדידיה הטעם פשוט הוא דכמו דילפינן בל תטמא למתים מבני אהרן ולא בנות אהרן, כן ילפינן לבל תשחית דליתא בנשים מבני אהרן ולא בנות אהרן דאכולי ענינא קאי

ועתה הלא א"כ קשה טובא דלמה המתין אביי ולא אמר דבריו אלו אלא רק לאחר דפריך מהברייתא דאמרה זקן האשה והסריס הוא כזקן לכל דברי', וגם לא אמר דבריו בלשון פלוגתא כלל על הקודם אלא אמר רק כפירוש על הברייתא ואמר להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן, כאלו הוא דבר מוסכם ומלתא דפסיקא, והלא הסוגיא הקודמת פליגי עלי' מפורש ואמרו להיפך מכל דבריו, והי' לו לאביי להעמיד דבריו מקודם או המסדר הש"ס עכ"פ היה לו להעמיד דבריו מקודם על השאלה ומנא לן דליתנהו בהשחתה, ולומר אביי אמר בני אהרן אכולי' ענינא קאי ויליף פאת פאת מבני אהרן, וגם אם המתין עד אח"כ ג"כ עכ"פ היה לו לומר דבריו בלשון פלוגתא על הקודם ולומר הכי, אלא אמר אביי מהכא ילפינן להשחתה, אבל לשונו דאמר אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת, מורה להדיא שהוא מודה ג"כ לכל הדברים הקודמים בדעת המשנה, ולא בא אלא לפרש דעת הברייתא והוא תימא נפלאה

ועוד דבין אם נאמר דפליג על הקודם בין אם נאמר דלא פליג למה לו להכריח דלהשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת ולמה לא אמר מההכרח הקודם או מחמת הסברא או מחמת הקרא דכתיב זקנך ולא זקן אשתך וכדהקשו התוס' שם ותירוצם דחוק בזה ע"ש

ועוד האיך אמר אביי דפאת פאת באה להורות דבני אהרן אכולי' ענינא קאי, והלא המשנה מפורש לא ס"ל הכי דא"כ אי אכולי' ענינא קאי היה לה לחשוב ג"כ בל יקרחו קרחה לפטור בנשים וכדתני איסי בגמ' שם וליליף בק"ו מבנות אהרן או מג"ש דקרחה קרחה כדאמר אביי שם בטעמי' דאיסי, אלא ע"כ דס"ל להמשנה דהפסיק הענין גם גבי קרחה דכתיבי מקודם בפרשה וכ"ש גבי פאת זקנם לא יגלחו דכתיב בתרי'

עוד יש לתמוה על עיקר פרכתו דפריך ולא והתניא כו', והלא אם יפרש להברייתא בהשחתה הרי היא פליגה מפורש