זיו המשנה חלק א לה

לדידי' מיעוט למעט ערלה וכלאי הכרם שלא נלמוד אותו מעכו"ם, אלא אדרבא האי הוא מלמד לן דדינן שפיר כשני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין דאמר קרא הכי חרם הוא לבדו ולא ילפינן מיני' לעלמא, ועתה כיון דהוא מדרש הוא לבדו א"כ גם כמוהו הכי מדרש כמוהו לבדו שהוא רק אחת ולא חליפי חליפין, ועתה לפ"ז פליגי הני תנאי בזה דמר סבר דהוא מלמד לן דעכו"ם ושביעית כיון דשווין הן בעיקר דין דתפיסת דמיהן דינן כשאר שני כתובין הבאין כאחד דאין מלמדין ומר סבר דאדרבא הוא מלמד לן דעכו"ם ושביעית כיון שאינו שווין בכל הפרטים אין דינן כשני כתובין הבאין כאחד אלא מלמדין שפיר, אבל בעלמא כולהו מודו דשני כתובין הבאין כאחד שהן שווין לגמרי שאינן מלמדין וכמ"ש, וקושיית הכ"מ על רבינו מעיקרא ליתא לפ"ז ודו"ק

בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חברו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו

בהשגות א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדר"ה, ובהכי קיימא לן שמעתא דעכו"ם אליבי' דהלכתא, מיהו דוקא בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי' קא מכוין עכ"ל

נראה מלשון הראב"ד דהוא פוסק כר"ה דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, וא"כ הלא הוא סותר ד"ע בתוכד"ד דאמר מיהו דוקא בעכו"ם כו' אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי' קא מכוין, והרי זה הוא רק לר"נ ורב עמרם ור' יצחק בחולין דף מ"א דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל לר"ה שם וכן לר' יוחנן בע"ז דף נ"ד גם ישראל אסרה כשעשה בה מעשה, וכדאמר ר' יוחנן שם בלשונו מפורש אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, והרי המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה הוא בין בעכו"ם בין בישראל וא"כ עשה בה מעשה אסרה איירי ג"כ בודאי בין בעכו"ם בין בישראל, ואמר להו ר"נ כבר תירגמא ר"ה לשמעתך בבבל, הרי דר"ה איירי גם כן בין בעכו"ם בין בישראל, וכן הוא להדיא בחולין שם דר"נ ור"ע ור"י דאמרו ה"מ כותי או ישראל מומר אבל ישראל לצעורי קא מכוין, פליגי בזה על ר"ה דאמר דגם ישראל אסרה ולא אמרינן לצעורי קא מכוין, וכן הקשו עליו הכ"מ והלח"מ

ועוד דא"כ מה השיג בזה על רבינו והלא איהו איירי מפורש בזה בישראל ולא בעכו"ם וישראל מומר, דהרי אמר מתחלה דעשה בה מעשה כ"ש אסרה כיצד כגון ששחט בה סימן לעכו"ם וע"ז אמר בד"א בבהמת עצמו, ואי בעכו"ם ששחט את בהמתו, הלא גם בלא"ה שחיטת עכו"ם היא, ובודאי דוחק לומר דאיירי רק לענין איסור הנאה לבד ולא באיסור אכילה, ועוד דהרי מפורש איירי גם לענין איסור אכילה וכדאמר מתחלה ומותר לאכל אותן הפירות כו' ואותה הבהמה, וע"ז הוא דאמר בד"א בשלא עשה בה מעשה אבל עשה בה מעשה כגון ששחט בה סימן לעכו"ם אסרה בד"א בבהמת עצמו, הרי דאיירי מפורש גם בענין איסור אכילה, וע"כ בישראל הוא ומאי השיג עליו

אמנם באמת גם דברי רבינו אינם מובנים דמלשונו דאמר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משמע דגם בלא טעם דלצעורי קא מכוין אינו יכול לאוסרה מטעם שאינה שלו, ואפילו אם היינו יודעים בודאי שכוון באמת לעובדה ולא לצעורי' ג"כ אינו יכול לאוסרה, וא"כ אפילו עכו"ם וישראל מומר גם כן אינן יכולין לאוסרה, אבל הרי בחולין שם אמר להדיא דר"נ ור"ע ור"י אמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי וישראל מומר אבל ישראל לצעורי' קא מכוין, הרי משמע דגם הם לא התירו אלא בישראל לבד ולא משום דאינו אוסר אלא רק משום שלא כוון לאוסרה אלא רק לצעורי' אבל לא בכותי וישראל מומר, דאל"כ הרי ס"ס אתיין דבריהם כתנאי ג"כ ע"ש, והי' אפשר לומר לכאורה דלזה הוא דכוון הראב"ד בהשגות ג"כ אלא שנצטרך להפך הגירסא קצת בדבריו וה"ק, אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כר"ה, ואפילו בישראל ולא אמרינן לצעורי' קא מכוון ג"כ, מיהו, ר"ל מיהו גם לדידי' דפסק כר"נ ור"ע ור"י דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם כן קשיא דזה הוא דוקא בישראל אחר דאמרינן לצעורי' קא מכוון אבל לא בעכו"ם או בישראל מומר, אבל באמת לא כן הוא דלפ"ז עדיין אינו מובן מאי דאמר עוד הראב"ד ובהכי קי"ל שמעתא דעכו"ם אליבי' דהלכתא, דמאי כוון בזה, ועוד דאף אם נאמר דלזה כיון ג"כ אין בזה כדי השגה, ודבריו שפיר מובנים, דכיון דאמרו בלשונם בחולין שם אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי כו', הרי אדרבא אמרו זה רק להאי מ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו אבל לדידהו דאמרו מפורש אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם כותי וישראל מומר אינן יכולין לאוסרה משום שאין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו אף אם כוון בודאי לאוסרה, ואף דא"כ יקשה לפ"ז הרי ס"ס גם דבריהם הם כתנאי, זה בודאי צריך ישוב, אבל הדין דין אמת הוא דלדידהו גם כותי אינו אוסר וכהנ"ל

אבל נראה לע"ד דגם הראב"ד פוסק לדינא כר"נ ור"ע ור"י דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא דבהא פליג על רבינו, דרבינו סובר דכיון דאמרו מפורש אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי, משמע להדיא דלדידהו דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, גם כותי אינו אוסר וכמ"ש, אבל הראב"ד סובר דהא דאמרי אפילו למ"ד אדם אוסר, היינו גם להת"ק שם דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ כותי אבל ישראל גם הוא מודה דלצעוריה קא מכוין, אמנם אינהו דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, קאי על דברי ר"ה דאיירי בישראל וס"ל דגם הוא אוסר ע"י מעשה, עליה הוא דקאי ואמרו דלא כן הוא אלא בישראל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשום דלצעוריה קא מכוין, אבל בכותי או ישראל מומר גם הם מודים דאוסר, וא"ש לפ"ז דלענין דינא דידהו דפליגי עם ר"ה בישראל אתיא דינא דידהו ככ"ע, ואף דלענין דינא גם דבריהם אתיא כתנאי דלא כריב"ב ור"י ב"ב דאיירי אפילו בכותי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, עכ"פ בישראל בענין פלוגתתן עם ר"ה לא אתיא דבריהם כתנאי, וס"ל להראב"ד עוד דגם לדידהו דאוסרים ג"כ בכותי וישראל מומר לא מחמרי אדר"ה ולא אסרו אלא כשעשו בה מעשה וכדאמר ר"ה דלא פליגי אלא בישראל, וזה הוא דאמר הראב"ד אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו, ר"ל גם לר"נ ור"ע ור"י אבל רק, ע"י מעשה, במקום דלא שייך לצעורי קמכוין כגון בכותי וישראל מומר, כדר"ה, דבזה לא פליגי, ואמר ובהכי קיימא לן שמעתתא דעכו"ם אליבי' דהלכתא, ר"ל מאי דאמר ר"נ בעצמו בעכו"ם דף נ"ד על הא דעולא א"ר יוחנן שם כבר תרגמא ר"ה לשמעתך בבבל, דנראה מזה דר"נ ס"ל ג"כ לדינא הכי כר"ה והלא יקשה מדידיה אדידיה דבחולין שם הרי עומד ר"נ בשיטה אחת עם ר"ע ור"י דפליגי על ר"ה, ואם נאמר דפליגי גם בכותי הרי נצטרך לומר דבעכו"ם שם אמר ר"נ כבר תרגמא ר"ה לשמעתך בבבל רק לדבריו דעולא אבל לדידיה הוא דלא כהלכתא דזה הוא דוחק גדול בודאי, אבל לפ"ז שפיר אתיין דבריו שם אליביה דהלכתא ואיירי בכותי וע"י מעשה כר"ה ועולא א"ר יוחנן דגם הוא ס"ל הכי דלא פליג עלייהו אלא בישראל ולא משום דאינו אוסר דבר שאינו שלו אלא משום דלא כוון לאוסרה אלא לצעוריה קמכוון אבל במקום שכוון לאוסרה בודאי אוסר אדם דבר שאינו שלו ע"י מעשה כר"ה, וזהו דאמר עוד לפרושי דבריו להדיא ואמר, מיהו דוקא בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי קא מכוין, ור"ל ואינו מכוין לאוסרה כלל ורק בזה הוא דפליגי על ר"ה וקיי"ל כוותייהו

ועתה לפ"ז עיקר השגתו על דברי רבינו הוא מה שאמר בלשונו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא אמר הטעם דלצעוריה קא מכוון דמשמע שאין אדם אוסר דבר שאינו