זיו המשנה חלק א לד

בו קרב אסור כגון פרכילי ענבים ועטרות של שבלים כו' כדמקשינן אלא עטרות של שבלים לאו כעין פנים איכא כו' עכ"ל

ונראה לע"ד דלא ק"מ דהרי פרכילי ענבים ועטרות של שבלים דבר של נוי הוא ודבר של נוי אסור בכל ענין אפילו שאינו כעין פנים כמו מעות כסות וכלים דלאו כעין פנים הן ולאו כעין זביחה הם, והגמ' דפריך בדף נ"א אלא עטרות של שבלים לאו כעין פנים איכא, ודאי הוא רק טרם שידע מהסוגיא שאח"כ בע"ב שם דכל דבר של נוי אסור בכ"ע, אבל רבינו הרי הקדים לומר דגם מעות כסות וכלים אם דרך כבוד מצאן אסורים וכ"ש פרכילי ענבים ועטרות של שבלים דעיקרן רק לנוי הם דודאי אסורים, אלא דדבר הקרב לגבי מזבח אמר רבינו דאפילו אם מונחים דרך בזיון אסורים, משא"כ פרכילי ענבים ועטרות של שבלים בכל אופן שהם מונחים הוא לנוי ולכבוד, וזה כבר הקדים רבינו דכל שהוא דרך כבוד אפילו דבר שאינו קרב לגבי מזבח אסורים וד"ל

ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן כו' אסור בהנאה, ר"ל אפילו דרך בזיון, עיין כ"מ שכתב גם ע"ז בשם הרמ"ך תימא דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פירש"י ואינו אסור כיון שאינו של נוי כו' עכ"ל

הנה רבינו בפי' המשנה פירש מפורש דאיירי בצלם ולא במרקוליס, וכן משמע ודאי מלשון המשנה שאמרו מצא כו' בראשו, והגמ' אמר ג"כ בכיס תלוי בצוארו ואלו מרקוליס אין לו לא ראש ולא צואר אלא רק ג' אבנים זע"ז לבד, וכן משמע עוד מדברי הש"ס שם דמוקי למתניתין דמחלקה בין דבר של נוי לדבר שאינו של נוי דלא איירי אלא בחוץ לקילקילין אבל לפנים אפילו מים ומלח שאינו לנוי אסור, והדר אמר נקטינן אין קלקילין לא לפעור ולא למרקוליס ע"ש, הרי מפורש דהמשנה לא איירי בפעור ומרקוליס אלא בשארי עכו"ם, וצ"ל דגם רש"י אינו מפרש בראשו של מרקוליס אלא במשנה טרם שנאמרו עלי' דברי הש"ס ולכן מפרש בראשו לא ראש ממש אלא על גביו, אבל לפי דברי הש"ס בודאי לא איירי המשנה בפעור ומרקוליס כלל, וכן הוא דרך רש"י ברוב מקומות וכן כתב התויו"ט בכמה מקומות שכן הוא דרך רש"י בכ"מ ודו"ק

הלכה יט סכין כו' ואם היתה בהמה מסוכנת ה"ז אסורה: עיין כ"מ שכתב דכל הבהמה אסורה ומיהו בהולכת הנאה לים המלח סגי עכ"ל, ודברי תימא הוא לע"ד דכיון דכל הבהמה אסורה מאי ירויח בהולכת דמי כל הבהמה לים המלח, ורבינו לא כתב לעיל בה' י"ג וי"ד ד יוליך הנאה לים המלח אלא אם נתערבה באחרות דירויח להתיר האחרות אבל בלא נתערבה לא וכמ"ש וד"ל

פרק ח הלכה א עשאה שאה חליפין לעכו"ם אסרה וכן חליפי חליפין מפני שנעשית דמי עכו"ם

עיין כ"מ שהקשה והא מקורו הוא מהא דאמרו ע"ז דף נ"ד ב' כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרין וחד אמר אפילו חליפי חליפין נמי אסורין ופסק רבינו לחומרא, אבל הרי התם אמר דמ"ט דמ"ד דאסורין דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהיי' הימנו הרי הוא כמוהו, ואידך אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין, ואידך ההוא מבעי למיעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ואידך ערלה וכלאים לא צריכא מיעוטא דהוו להו עכו"ם ושביעית שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, ואידך קסבר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ואיצטריך הוא למעטינהו, נמצא דמ"ד דחליפי חליפין אסורין קם לי' כמ"ד דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין, וסוגיין בעלמא דאין מלמדין ואם כן האיך פסק רבינו כמ"ד דאסורין עכ'

ולעד"נ דלא ק"מ, דהרי שם אמרו עכו"ם הא דאמרן, שביעית דכתיב כי יובל היא קודש תהי' לכם מה קודש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמי' ואסורה, אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמי' ויוצאת לחולין ת"ל תהי' בהווייתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים, בדגים יין יצאו דגים נכנס יין, ביין שמן יצא יין נכנס שמן, הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור ע"כ, ור"ל דמקודש לא שמענו אלא שתופסת את דמי' אבל היא עצמה יצאה לחולין, אבל מתהי' שמענו דהפרי עצמה לעולם אסורה ואין לה פדיון וחמורה מקודש, נמצא משמיענו הכתוב תרתי, חדא דהפרי עצמה חמורה מקודש ואין לה פדיון, שנית דכל מה שאתה מהיי' הימנה דינן כקודש ממש מה קודש תופס את דמיו והוא עצמו יוצא לחולין אף שביעית כל חלופיו וחלופי חלופיו תופסת דמי' והיא עצמה יוצאת לחולין דחלופיו וחלופי חלופיו דינן ממש כקודש, וקילו מפרי עצמה של שביעית שהיא חמורה מקודש ואסורה לעולם, ולזה תמהו התוס' שם על זה דאמר דהוו להו עכו"ם ושביעית שני כתובין הבאין כאחד, וכתבו תימא הא אין שניהן שווין דעכו"ם חליפי חליפין אסורין עד סוף כל העולם ובשביעית דוקא אחרון אחרון נתפס והשאר מותרין וא"כ אי הוה כתיב חד לא אתי חברי' מני' עכ"ל, אבל צ"ל ע"כ דבזה הוא דפליגי דמ"ד אין מלמדין ס"ל דאף בכה"ג שאינן שווין לגמרי בכל הפרטים מ"מ כיון דבפרט אחד שווין הן דתופסין את דמיהן בתרווייהו בשוה אין מלמדין ג"כ, ואידך סבר דלא מיקרי שני כתובין הבאין כאחד דאין מלמדין אלא אם הם שווים בכל הפרטים דאי הוה כתיב חד הוה אתי חברי' מני', אבל בכה"ג כיון דלא שוו בכל הפרטים ואי הוה כתיב חד לא הוה אתי חברי' מני' לכל פרטיו בכה"ג מלמדין כיון דאצטריכו תרווייהו לשארי הפרטים, אבל בעלמא היכא דשווין לגמרי ודאי דגם האי מ"ד סובר דאין מלמדין ככל סוגיין דעלמא, ולכן שפיר פסק רבינו כוותי' וד"ל

ודע דדברי התוס' דקדושין דף נ"ח ד"ה ושני, אינם מובנים בזה לכאורה, דשם הקשו ג"כ כזה כמו שתמהו בע"ז כהנ"ל, ותירצו וז"ל וי"ל מדכתיב כי חרם הוא דמשמע מינה דלדרשא אתא לומר דעכו"ם ושביעית הוו ב' כתובים הבאים כאחד, דליכא למימר דאיצטריך לגופה לאשמעינן דחליפי חליפין מותרין דהא ידעינן מדכתיב כמוהו דמשמע שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת עכ"ל, ודבריהם אינם מובנים כלל דהרי למ"ד דחליפי חליפין אסורים אמר מפורש דאיצטריך הוא למעוטי ערלה וכלאי הכרם שלא נבוא ללמוד אותם מעכו"ם, הרי אדרבא מגלה לן האי הוא דאין לעכו"ם ושביעית דין שני כתובים הבאים כאחד, ולמ"ד דחליפי חליפין מותרים הרי מפורש אמר בע"ז כאן אמר קרא הוא ולא חליפי חליפין, וערלה וכלאי הכרם אמר דלא צריכי מעוטא משום דעכו"ם ושביעית הוו שני כתובין הבאים כאחד, וכמוהו לא דריש מידי דאדרבא כיון דכתיב והיית חרם כמוהו דרשינן כל שאתה מהיי' ממנו הרי הוא כמוהו ורק הוא הוה מיעוט לדידי' למעט חליפי חליפין, וצ"ל דה"ק דודאי א"א לומר דגם המ"ד דחליפי חליפין מותרין ס"ל כאידך מ"ד בדרשא דוהיית חרם כמוהו דכל מה שאתה מהיי' הימנו הרי הוא כמוהו דא"כ לא הי' יכול להתירן מהמיעוט הוא דודאי לדרשא אחרינא בא האי מיעוטא וע"כ בא למעט ערלה וכלאי הכרם כאידך מ"ד, אלא ע"כ לא ס"ל האי דרשא כלל, וא"כ כיון דמוהיית לא שמעינן מידי אם כן פשטות הקרא ודאי מורה דכמוהו הוה מיעוט לומר שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת כמוהו ולא חליפי חליפין, אלא דא"כ קשה מאי דאמר הוא ולא חליפי חליפין, אלא ע"כ דה"ק אמר קרא הוא שהוא מיותר לדרשא שאין ללמוד כלום מעכו"ם לעלמא משום דהוו עכו"ם ושביעית ג"כ שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין אע"פ שאינם שווין בפרטיהן לגמרי, וממילא ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא, כדמפרש דבריו וכוונתו אח"כ, ולא כאידך מ"ד דדריש מהוא להיפך דמגלה לן על עכו"ם ושביעית שאין דינן כשני כתובין הבאין כאחד ומלמדין שפיר ולכן מבעי