זיו המשנה חלק א יח

כשאינו חייב נדוי אז הוא מיפר לעצמו ומש"ה מקשה לרבינו, וא תמוה דהרי גם יהודה לא הי' חייב נדוי וא"כ קשה זה גם לדידי', אבל נלע"ד פשוט דכוונת הראב"ד הוא רק להקשות על מה שאמר רבינו ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני, ע"ז הוא דהקשה דא"כ יהודה שנידה עצמו על דעת יעקב למה לא התיר לעצמו אלא ע"כ דבכה"ג לא יוכל להתיר לעצמו, ולדבריו מ"ש הש"ס מנלן מיהודה ה"ק דיהודה כיון שידע שבעצמו לא יוכל להתירו לכן מת בנידויו והי' עצמותיו מגולגלין בארון, אמנם לדעת רבינו אין זה כלל דא"כ אם הי' יודע בעצמו שיש עליו נידוי ושלא יוכל להתירו בעצמו איך לא בקש את יעקב שיתיר לו ויעקב בעצמו למה לא התיר לו כקושיא השני' של הראב"ד אלא ע"כ דגם בעצמו הי' יכול להתירו ולכן לא התיר לו יעקב, ויהודה שגג בזה ולא ידע כלל שיש עליו נידוי וכמ"ש וא"ש לנכון בסיעד"ש וד"ל

הלכה יב מי שנידוהו בחלום כו' ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסה

עיין כ"מ שכתב ע"ז דצ"ע מנין לו זה ודחק עצמו בזה ע"ש, ולעד"נ דיליף לה רבינו מהא דאמרו ברכות דף ט"ו דלתפלה מהדר אמיא עד פרסא, וכן אמרו בפסחים דף מ"ו לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין, הרי דזה הוא השיעור שהצריכוהו רבנן למהדר על כל מה שהצריכוהו להדר אחריהם, ואף דהתם אמרו ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר ע"ש, התם איירי רק בנטילת ידים ותפלה כשהוא מהלך בדרך אבל לגבל שיושב בביתו בכ"ע הוא ד' מילין כדפירש"י שם ע"ש, וא"כ ילפינן מזה גם לעלמא כהאי דין דהכא שיושב בביתו וצריך להדר אחר עשרה השיעור הוא עד פרסה שהוא ד' מילין, וכן כתב ג"כ רבינו בפ"ח מה' בכורים ה' י"א דלגבל צריך להדר ד' מילין ואין מחלק בין לפניו בין לאחריו וכפירש"י וכמ"ש ודו"ק: תם ונשלם באור הלכות ת"ת בסיעד"ש בריך רחמנא דסייעין הלכות עכו"ם

פרק ב הלכה ה וכן האפיקורסים מישראל אינם כישראל כו' ואין מקבלים אותם בתשובה, עיין כ"מ שהביא דברי הרמ"ך שכתב תימא הוא זה דהא מפורש בגמ' בהדיא דמקבלים אבל אינו מאריך ימים דכל דפריש ממינות מת מיד ורב חסדא הי' מקבלן בתשובה ואמר להו טרחו לה בזוודתא כו' עכ"ל

ולעד"נ דאדרבא משם ראי' גמורה דאין מקבלין אותן כדברי רבינו, והוא בגמ' ע"ז דף י"ז אמר על קרא זה למימרא דכל הפורש ממינות מיית והא ההיא דאתאי לקמי' דר"ח ואמרה לי' קלה שבקלות עשתה בנה קטן מבנה הגדול ואמר לה ר"ח טרחו לה בזוודתא ולא מתה, מדקאמרה קלה שבקלות עשתה מכלל דמינות נמי הוה בה, ההוא דלא הדרא בה שפיר ומש"ה לא מתה ע"כ, הרי מפורש דאם הדר בי' שפיר מוכרח הוא למות מיד ואין עוד מי לקבל, ואם לא מת מיד ע"כ לא הדר בי' שפיר ואין זה תשובה ואינו ראוי לקבלו, וגם רב חסדא ודאי עשה זה לסימן דאם לא תמות לא יקבלה כי לא הדרה בה שפיר, ואם הדרה בה שפיר בודאי תמות ולמאי יקבלה וד"ל

הלכה ז אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את ה' המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקין שנאמר ונוקב שם ה' על ה' המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכנוים באזהרה

עיין כ"מ שהקשה על מ"ש רבינו ויברך אותו בשם כו' דהרי זה אינו אלא לדברי שמואל דאמר בסנהדרין דף נ"ו מנה"מ דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם כו', אבל החכמים בדף ס"ו שם דאמרו במקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם ולא בכנוי ואמר שם בטעמו בנקבו שם מה ת"ל שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם, בודאי לית להו דשמואל וכדפירש"י שם, וא"כ איך פסק רבינו הכא כשמואל ובפ"ה מה' ממרים ה' ב' פסק כחכמים והם תרתי דסתרי אהדדי, וע"ש שדחק עצמו בזה, ועיין גם בלח"מ בה' ממרים שם שגם הוא דחק עצמו בזה

עוד כתב הכ"מ ומ"מ צ"ע מנ"ל לרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד

עוד כתב בשם הרמ"ה שהוא כתב על דברי רבינו דשם אדנות אינו אלא כינוי ואינו נסקל אלא על שם הוי', עוד כתב דמה שכתב רבינו ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקין, אינו כן אלא בעינן שם שמברך בו גם כן שם המיוחד והביא ראי' לדבריו עכ"ל

גם הלח"מ הקשה מלשון יכה יוסי את יוסי דמשמע דשם המברך והמבורך שווין הן ע"ש אבל באמת זה לא קשיא כלל, דאגב דבשם המבורך הוצרכו להזכיר יוסי הזכירו שם זה גם גבי שם המברך למלתא דפסיקא, אבל שאר הקושיות ודאי קשיא

ולעד"נ דדברי רבינו נכונים ומוכרחים ומיושבים ברויחא ובפשיטות מאד, דהנה יש לדקדק בלשון רבינו דהקדים לומר בזה שני דינים, א' שאינו חייב עד שיפרש את ה' המיוחד ב' שיברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקין, ועוד בה שלישית דהא בשמות הנמחקין אינו חייב, והדר נותן טעם רק לדין הראשון לבד, דאמר בטעמו שנאמר ונוקב שם ה' על ה' המיוחד חייב, ואלו על הדין השני והשלישי לא כתב שום טעם, והרי הי' לו לומר הילפותא דשמואל גם בו משום שנאמר בנקבו שם יומת

ועוד דעל דין הראשון הי' לו לכתוב טעמו מיד קודם לדין השני, והכי הי' לו לומר עד שיפרש את ה' המיוחד של ארבע אותיות שנאמר ונוקב שם ה' כו', והדר הי' לו לומר דין השני והשלישי ויברך אותו בשם מן השמות כו'

גם הקושיא שהקשה הכ"מ דמנ"ל לרבינו שאם בירך שם המיוחד באחד מן הכנויים שחייב, והוא ג"כ קושיית הרמ"ה, ואני אוסיף להקשות יותר דהרי מיד בסמוך בסוף ה' ט' כתב רבינו בעצמו לכאורה להיפך שכתב אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין, הרי דאם בירך בשם שאינו מן השמות המיוחדין אינו נסקל, וכן בה' ממרים שם כתב אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין אבל אם קללם בכנוי פטור כו', והרי במקלל אביו ואמו ילפו חכמים מבנקבו שם יומת, וא"כ כיון דהא דבעינן שיברך השם בשם ג"כ ילפינן מבנקבו שם יומת, הרי יש להו להיות שווין בדיניהם

ועל כל זה יש לדייק בלשון רבינו, דלמה בהדין שיפרש את השם אמר בלשונו את ה' המיוחד, ולא אמר באחד מן השמות המיוחדין, והתם בה' ממרים לא אמר בשם המיוחד,. אלא אמר בשם מן השמות המיוחדין, וכן כאן בה' ט' אמר גם כן בשם מן השמות המיוחדין

אמנם נראה לע"ד דרבינו בצחות לשונו הטהור והזך השמיענו טעמו ונימוקו בזה, דהנה על שמואל עצמו קשה לכאורה דלמה לו לעשות הילפותא מבנקבו שם, והלא גם בריש הקרא כתיב ונוקב שם, והאי שם הלא הוא מיותר דהי' לו לומר ונוקב ה', מאי שם ה', אלא ע"כ להורות לשם בשם, אלא ודאי מוכרח הוא דגם שמואל ס"ל כהחכמים דדף ס"ו דהאי בנקבו שם קאי על מקלל אביו ואמו, דלמגדף הוא מיותר לגמרי, וכל הילפותא דשמואל הוא באמת רק מונוקב שם ה' לבד, דשמעינן מני' תרתי שהן תלתא, חדא שיברך ה' והשנית שיברך בשם, והשלישית דוקא בשם ולא בכינוי שאינו שם, אלא שלא יאמר בע"ד דונוקב שם משמע שהוא נוקב השם ולא בשם, וע"כ בא האי שם למלתא אחריתא, לזה אמר שמואל ונוקב שם, בנקבו שם, ור"ל והרי האי בנקבו שם