זיו המשנה חלק א יז

ולזה השכיל רבינו לרמז לן כל זה בלשונו הזך, שאמר לגבי אב"ד עד שיעבור מאחרי"ו דייקא ד' אמות, מה שלא נזכר בגמ' לשון מאחריו, אלא כדי להורות לן טעמיה ונימוקו שהפירוש בדברי ר' אבהו הוא זה, דד' אמות שלגבי חכם וד' אמות שלגבי אב"ד אינן שווין, דד' אמות דלגבי חכם הפירוש הוא ד' אמות שלפניו שקם בהם, אבל ד' אמות דלגבי אב"ד הפירוש הוא ד' אמות מלאחריו, וזה ברור לע"ד ודו"ק

הלכה ט מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו כו' ואפילו זקן עכו"ם מהדרין אותו בדברים כו' שנאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע

עיין כ"מ ולח"מ שהבינו בלשון רבינו דהאי שנאמר מפני שיבה תקום דאמר קאי גם על זקן עכו"ם, ולכן נתקשו בזה דא"כ כיון דבין זקן ישראל ובין זקן עכו"ם במשמע מאן פלג ליה לחלק ביניהם ודחקו בזה ע"ש, ולעד"נ דא"א כלל לומר הכי דהרי הש"ס בקדושין דף ל"ג מביא לדברי איסי בן יהודא דאמר מפני שיבה תקום ואפילו כל שיבה במשמע ואמר ע"ז אמר ר' יוחנן הלכה כאיסי ב"י, ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני, וא"כ אם נאמר דאיסי ב"י כוון גם לסבי דארמאי, כיון דר' יוחנן אמר הלכה כאיסי, וא"כ פשיטא דר' יוחנן לא היה בכלל נאה דורש ואין נאה מקיים ח"ו, ולמה הוצרך הש"ס להביא הא דר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, ועוד דאמר מפורש בטעמו דלא מדינא הוא קאי מקמייהו אלא רק משום דרך ארץ דכמה הרפתקי עדו עלייהו דהני, וכמו שהקשה זה הלח"מ בעצמו, ומה שתירץ דמ"מ ר' יוחנן שהיה חכם לא היה מחויב לעמוד, תמהני דהרי כתב רבינו דאפילו החכם שהוא ילד עומד בפני הזקן, ואי משום שכתב רבינו שאינו מחויב לעמוד מלא קומתו אלא להדרו הרי ע"כ גם ר' יוחנן לא היה עומד מלא קומתו אלא הידור בעלמא עביד להו כמ"ש הכ"מ, וא"כ הלא דינא הוא ולא משום הרפתקי ולא היה צריך להשמיענו, ענו, לכן נראה לע"ד פשוט דהאי שנאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע שכתב רבינו קאי רק על ריש דבריו לבד על מה שאמר מי שהוא זקן מופלג בזקנה אע"פ שאינו חכם עומדין לפניו, ע"ז הוא דאמר שנאמר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע והוא דברי איסי ב"י, אבל סבי דארמאי ודאי אינו בכלל מפני שיבה דקרא, ואף זקן אשמאי שהוא רשע ג"כ כתבו התוס' דאין לומר כלל שכללו איסי ב"י בכלל שיבה דקרא ע"ש, וכן משמע להדיא מלשון רבינו עוד גדולה מזו דאפילו זקן ע"ה לא הוה בכלל שיבה דקרא, דהרי כתב בלשונו בריש דבריו מי שהוא זקן כו' אע"פ שאינו חכם, משמע דחכם הוא דלא הוה אבל ע"ה ג"כ לא הוה, אלא ודאי דרק ע"ז הוא דאמר שנאמר מפני שיבה תקום, אבל סבי דארמאי אינו אלא מפני דרך ארץ לבד ומשום כמה הרפתקי דעדו עלייהו, ולזה שפיר הוצרך הש"ס להביא הא דר' יוחנן, ורבינו פסק כאביי ורבא דרק להדרו בדברים הוא דיש בו משום דרך ארץ וליתן לו יד לסומכו ולא יותר, כנלע"ד ודוק

הלכה יד מי שלא קיבל עליו את הדין היו מנדין אותו עד שיתן

ועיין בכ"מ שכתב לתמוה ע"ז דהרי אמרו בב"ק דף קי"ג האי מאן דכתוב עליה פתיחא על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתינא קרעינן, ולא היה לו לרבינו לכתוב אלא עד שיקבל עליו את הדין, והוא עצמו כתב כן בפכ"ה מה' סנהדרין וע"ש שדחק עצמו בזה, ולעד"נ דלא קשה מידי דודאי מנדין ליה עד שיתן אלא דלאחר דמנדין ליה כותבין עליה ג"כ פתיחא שהוא שטר שמתא וכדאמר שם (בדף קי"ב ב') אמר רבינא האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי וה"מ לשמתא אבל לפתיחא לא, וכן כתב רבינו בה' סנהדרין שם דלשמתא מהימן גם שלוחא דבי דינא לבד אבל פתיחא לא כתבינן עד דאיכא ב' עדים, בהאי פתיחא הוא דאמרי כיון דאמר צייתינא קרעינן ליה אבל השמתא ודאי לא מתירינן עד שיתן כנ"ל ודוק

פרק ז הלכה א חכם זקן כו' לא היו מנדין אותו בפרהסיא לעולם כו' ואומרים לו הכבד ושב בביתך

עיין כ"מ שכתב ועובדא דר"א שברכוהו נמי איכא למימר דבצינעה ברכוהו, ועוד י"ל דההיא דר"א מפני שלא ירבה מחלוקת בישראל שאני עכ"ל

ולע"ד שני התירוצים לא נהירין, דתירץ הראשון דבצינעה ברכוהו הוא תמוה דהרי היה זה בבהמ"ד באסיפת כל החכמים והביאו כל הטהרות שטיהר ושרפום ואין לך פרהסיא גדול מזה, וגם תירץ השני אין לכוון בדעת רבינו שאמר בלשונו אין מנדין אותו בפרהסיא "לעולם"

אמנם נראה לע"ד דדעת רבינו הוא דההיא דר"א לא היה שם נדוי כלל אלא רק הכבד ושב בביתך לחוד וכדאמר לו רע"ק כמדומה לי שחבריך בדלים ממך, לא אמר שחבריך בדלוך מהם, אלא רק הם בדלים ממך ותו לא, ותדע דבמותו לא סקלו ארונו ח"ו, ונהגו בו כבוד גדול, וגם אמרו רק הותר הנדר, ולא הותר הנידוי, וגם הנידוי אין מתירין כלל לאחר מיתה, ותדע עוד דמי חשיד ר"א שלא לבקש התרה ח"ו, ומה שחלץ מנעליו ודאי רק מחמת צערו הוא שחלץ תדע דהא ישב ג"כ ע"ג קרקע וכמ"ש הכ"מ בה"ד וד"ל

שוב ראיתי דקרוב לזה כתב ג"כ הרמב"ן בספר תורת האדם דף ל"ט וז"ל והיינו דאמרינן בפטירתו של ר"א הגדול הותר הנדר לומר שאינו כשאר מנודין שמתו שלא להספיד ושלא לקרוע ולסקל הארון, לפי שהיה רב שלהם וחייבין לנהוג בו כבוד ומורא רבך כמורא שמים ולא עשו כן אלא כדי שיחזור בו ולא ירבו מחלוקת בישראל עכ"ל

הלכה ז בכמה מתירין הנידוי או הח' בג' אפילו הדיוטות כו'. ובהסגות א"א זה אינו כן אלא כחשבון המנדין כך צורך המתירין וכחשיבותן כו' עכ"ל

והנה מדברי הש"ס מוע"ק דף י"ז בההוא צורבא מרבנן דהוה סני שומעניה ושמתיה ר"י, ולאחר דנח נפשיה דר"י אמרו ליה רבנן גברא דחשיב כר"י ליכא הכא דלישרי לך ע"ש, הרי דבעינן גברא דחשיב כהמנדה וכדברי הראב"ד, ונראה לע"ד דדעת רבינו הוא זה דדוקא כההיא דהתם דשמתיה כו' על שהיה סני שומעניה בין אדם למקום בעינא גברא דחשיב כהמנדה, אבל רבינו איירי רק בנדוהו ב"ד על שחטא נגד חברו כגון שלא קיבל עליו את הדין וכדומה בזה הוא דאיירי דלאחר שישלם לחברו דצריך התרה בזה סגי בכל ג' שהם ב"ד או יחיד מומחה ואף שהוא קטן מהמנדה, ואולי בזה יודה גם הראב"ד לרבינו וד"ל

הלכה יא נידוי על תנאי אפילו ע"פ עצמו צריך הפרה, ת"ח שנידה עצמו כו' ה"ז מיפר לעצמו

ובהשגות א"א זה אינו מחוור א"כ יהודה למה לא התיר לעצמו ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו עכ"ל, ועיין כ"מ מ"ש בזה

ולעד"נ דקושיא מעיקרא ליכא דמ"ש א"כ יהודה למה לא התיר לעצמו, הרי הש"ס הוא דיליף זה רק מיהודה, דז"ל הש"ס מכות (דף י"א ב') אמר ר"י אמר רב נידוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך וגו' ואמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן כו' כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים כו', הרי מפורש דיהודה לא ידע דין זה ולכן לא היפר לעצמו, ואף שהיה שוגג שלט הנדוי בגופו והיו עצמותיו מגולגלין עד שבקש משה רחמים עליו, וגם אנחנו לא ידעינן דין זה אלא ממה ששלט הנדוי ביהודה על שלא היפר לעצמו, ומה שהקשה דיעקב למה לא התירו י"ל דאף אם יעקב בודאי היה יודע דין זה מ"מ חשב דגם יהודה יודע אותו ובודאי היפר לעצמו וד"ל

ומ"ש הכ"מ דדעת הראב"ד הוא כדעת הרשב"א דדוקא