זיו המשנה חלק א קל

דרב אדא בר אהבה הוו ליה הנך בצים מיו"ט לשבת אתא לקמי' א"ל מאי לאטווינהו האידנא וניכלינהו למחר, א"ל מאי דעתך רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אפילו ר' יוחנן לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומו לא והתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו', והקשה לו גדול אחד טעמא דאסורה בטלטול אבל בלא"ה היה מותר לאטווינהו מיו"ט לשבת, והא למאי דקי"ל כרבה דאמר הואיל, הלא אמר רבה מפורש בפסחים מ"ו ב' דכל ההיתר לאפות מיום טוב לשבת הוא משום הואיל דמקלעי ליה אורחים וחזי ליה ליומא, והלא ביצים אסורין ליומא כיון שנולדו היום וליכא בהו הואיל והאיך היה מותר מיו"ט לשבת אף בלא טעמא דאיסור מוקצה ע"כ, אמנם לפי כל הנ"ל גם זה לא ק"מ דע"כ לא מצריך רבה טעמא דהואיל באופה מיום טוב לשבת אלא לסלק מעליו האיסור דאורייתא, ואכתי נשאר עליו איסור דרבנן ואותו מסלקינן ע"י ע"ת, משא"כ ביצים הללו הנולדים ביו"ט אף דאסורין ליומא כל האיסור אינו אלא מדרבנן לר' יוחנן דאית ליה משום משקין שזבו כדאמרו בריש ביצה, ולית ליה הכנה דרבה כדאמר הש"ס התם, והאיסור דרבנן הלא שפיר מסלקינן ע"י ע"ת אף בלא טעמא דהואיל, דהואיל לא נצרך אלא לסלק האיסור דאורייתא, ולכן הוצרך שפיר לאסור רק משום טלטול

אמנם גם לזה לא הוצרכנו אלא לדעת התוספות ביצה י"ב דמלאכה שלא לצורך כלל מדאורייתא אסורה ולא אמרינן בה מתוך, אבל לרש"י שם שכתב דאמרינן מתוך בכ"ע אף שלא לצורך כלל, אלא רק רבנן גזרו במידי דלא צריך כלל משום טירחא, וא"כ לדידיה צ"ל דהא דהאופה מיו"ט לחול דהוצרך רבה להואיל, ור"ח דלית ליה הואיל אמר דלוקה ולא אמרו ביה מתוך כדהקשו התוס' שם ביצה י"ב, ע"כ צ"ל משום דתרווייהו לית להו מתוך, דרבה מפורש לית ליה מתוך כדפריך בביצה שם ממאי דבמתוך פליגי כו', ולכן שפיר הוצרך להואיל דהואיל הוה סברא מעלייתא טפי ממתוך, כדבררתי זה במקום אחר, ורב חסדא דלית ליה גם הואיל מכ"ש דלית ליה מתוך, אבל לדידן דאית לן מתוך ודאי גם בלא הואיל לית ביה איסור דאורייתא אלא רק איסור דרבנן שלא לאפות ולבשל שלא לצורך היום משום טירחא, ולכן מיו"ט לשבת הרי תיקנו עירובי תבשילין והתירו לאפות ולבשל לשבת, ולזה אי לאו האיסור בביצים הללו משום טלטול בודאי היה מותר לאטווינהו ע"י עירובי תבשילין לצורך שבת בפשיטות ודו"ק

הלכה טו המבשל ביו"ט לעכו"ם או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו התבשיל ראוי להן כו'

עיין לח"מ מה שתמה על זה דלמה צריך להואיל שהוא דוקא בראוי למאכל אדם תיפוק ליה משום מתוך ואפילו באינו ראוי למאכל אדם, ותירץ רבינו ס"ל דלכם דממעט עכו"ם ובהמה אהדרי' ללאו קמא, ודלא כדברי התוס' ביצה י"ב והוה גזה"כ שלא לומר ביה מתוך ולכן בלא הואיל היה לקי, והשתא דאמרינן הואיל מועיל לאפוקי מלאו דלא לקי אבל עובר בעשה דלכם, זהו ת"ד

ולע"ד בין תמיהתו ובין תירוצו תמוהין, דתמיהתו מעיקרא ליתא, דהרי בין רש"י ובין תוס' בביצה שם ס"ל דלענין מתוך שיהא מותר לגמרי בעינן צורך היום קצת, אלא דלרש"י בלא צורך היום כלל הוא דרבנן לבד משום טירחא, ולהתוס' הוא דאורייתא, וא"כ איך נאמר מתוך במבשל לעכו"ם או לבהמה או לחול שאינו צורך היום כלל, ואף לצורך שבת לא הותר מחמת זה אלא ע"י ע"ת וכמ"ש לעיל, ולכן שפיר הוצרך להואיל וכשראוין למאכל אדם דוקא, ומלשון רבינו דאמר שאינו לוקה משום הואיל, דמשמע דבלא"ה היה לוקה, יש להוכיח דס"ל כהתוס' דבדבר שאינו צורך היום כלל למאכל אדם לא אמרינן ביה מתוך ומדאורייתא אסור ולוקה, והלא א"ש דברי רבינו בפשיטות, ותירוצו ג"כ תמוה ביותר מ"ש אבל עובר בעשה דלכם

ולפי דבריו משמע שהבין דה"ה בלהניח לחול שאינו לוקה משום הואיל, מ"מ עדיין הוא עובר בעשה, דהרי כל מלאכת יו"ט הוא עשה ול"ת, והואיל מסלק רק הל"ת לדבריו אבל העשה נשארת בתוקפה, והוא תימא נפלאה דא"כ מאי הוא זה דאמר ליה רבה לר"ח בפסחים מ"ו ב' לדידך דלא אמרינן הואיל מיו"ט לשבת היכי עבדינן וא"ל משום ע"ת וא"ל ומשום ע"ת שרינן איסור דאורייתא, וא"כ אם נאמר דגם לדידיה הואיל אינו מסלק אלא הל"ת לבד אבל העשה נשארת במקומה, הלא תקשה זאת גם לנפשו ומשום ע"ת שרינן איסור דאורייתא העשה של יו"ט, אלא ע"כ מוכרח הוא דלרבה דאמר הואיל אין בו עוד שום איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן לבד ואיסור זה הוא שנסתלק ע"י ע"ת וכפי הנראה זה גרם להלח"מ מה שדחק עצמו גם בהלכה הקודמת, מה שסבר דאף לאחר דאמרינן הואיל אכתי נשאר עליו איסור דאורייתא, אבל זה ליתא כלל שאין בו אלא איסור דרבנן לבד, וכן כתב רש"י מפורש בביצה י"ז ב' ד"ה איסורא דשבת וז"ל אבל עבר ואפה מיו"ט לשבת איסורא דרבנן הוא דעבד עכ"ל, ולכן א"ש גם דברי רבינו בהלכה הקודמת בפשיטות וכמ"ש לעיל ודו"ק

הלכה י"ו רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתי' ועושין אותה ביו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף, לפיכך מחמין חמין ביו"ט ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ, וחמין שהוחמו מערב יו"ט רוחץ בהן כל גופו ביו"ט שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת לבד. הנה דעת רבינו בזה הוא כדעת הרי"ף ז"ל בשבת פ' כירה ל"ט ב' ובביצה פרק יו"ט כ"א שכתב ג"כ דרחיצה הוא שוה לכל נפש וכל גופו אינו אסור אלא מדרבנן, ולפיכך הוא מתיר בחמין שהוחמו מערב יו"ט לרחוץ גם כל גופו, ודלא כהתוס' שבת שם וביצה שם שכתבו דרחיצה אינה אלא למעונגין, ולכן ההבערה לצורך רחיצה אסורה מדאורייתא ביו"ט כמו בשבת, ולדידהו ודאי דאין חילוק כלל בין שבת ליו"ט ואסור גם ביו"ט חמין שהוחמו בעיו"ט כמו בשבת בחמין שהוחמו בע"ש וכמ"ש הר"ן שם ע"ש

אלא דלפ"ז מהו זה שכתב רבינו דכל גופו אסור משום גזירת מרחץ, ואיזה גזירת מרחץ איתא ביו"ט כיון דאמר דהרחיצה היא שוה לכל נפש ומותרת ביו"ט, אבל הכוונה הוא משום גזירת מרחץ דשבת, וכדאמרו בשבת מ' דגזרו על הזיעה ביו"ט משרבו עוברי עבירה של שבת, ועיין בתוס' שם, וזהו דלא כדברי הפ"י בשבת שם שכתב בטעם הרי"ף דהגזירה היא אטו שאר מלאכות האסורים ביו"ט, אלא דהגזירה היא אטו שבת וכמ"ש, ומזה קשיין לי דברי הט"ז והמג"א בסימן תקי"א שכתבו הטעם לדברי המחבר שם באיסור רחיצת כל הגוף, משום שאינה אלא למעונגין, והוא דעת התוס' הנ"ל, והמחבר הלא פסק התם מפורש כדעת הרי"ף ורבינו דחמין שהוחמו בעיו"ט מותר ביו"ט גם לרחיצה כל הגוף ע"ש

אמנם אי לפ"ז לכאורה קשיא טובא על דעת הרי"ף ורבינו מדברי הירושלמי ביצה פ' יו"ט על דברי המשנה לא יחם אדם חמין לרגליו כו', וז"ל פלסוף אחד שאל לבר קפרא כו' מותר לשתות ואסור לרחוץ, ואמר לו שלא יתפרץ, ור"ל שלא יתפרץ בשארי מלאכות האסורות, לאחר שיצא א"ל תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה ולנו מה אתה משיב, א"ל והרי כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם עכ"ל, הרי דדברי הירושלמי הזה סותרין לדברי הרי"ף ורבינו מרישא לסיפא בין ממה שהשיב להפלוסוף ובין ממה שהשיב להתלמידים, דלהפלסוף השיב שהוא דרבנן גזירה משום שאר מלאכות ולא משום גזירת מרחץ דשבת, ולהתלמידים השיב שהוא דאורייתא ומשום שאינו שוה לכל נפש, והוא כדברי התוס' הנ"ל, ולזה ודאי כוונו ג"כ התוס' בשבת שם שכתבו וכן משמע בירושלמי, ובודאי כוונו לירושלמי הזה

ונראה לע"ד דא"ש לנכון ואמינא דאדרבא כד נעמיק בדברי