זיו המשנה חלק א קכט

משום דבכה"ג גם ריב"ל מודה דמותר, ורב איירי כשיכול לאפות הפת לתינוק גם כשלא יאפה כל הפת ולכן אמר הש"ס דפליגי, וכדכתב הר"ן לדעת הרי"ף, ואין לומר משום דא"כ למה אמר רבינו כטעם רב עצמו שכל פת ופת ראוי לתינוק, הלא גם בלא"ה מותר משום דבדידיה קא טרח, דודאי בדידיה קא טרח לא שייך אלא בפת אחת, אבל בכל הפת הלא אין היתר בודאי גם להרי"ף אלא משום דכל פת ופת ראוי לתינוק, ואין לומר דלהרי"ף יהיה ההיתר משום הא דממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת, ופסקי' רבינו לעיל הלכה י', דא"כ הלא יקשה גם על רב עצמו דלמה לו לטעם זה שכל חדא וחדא חזיא ליה לינוקא, והלא אף אם איירי בשיכול לאפות להתינוק פת אחת אף כשלא יאפה בשבילם, מ"מ הלא יוכל למלאות כל התנור גם מפת שלהם בשביל פת התינוק, וכן רבינו אף אם נאמר דפסק כרב ג"כ הלא ההיתר פשוט בזה יותר משום הא דממלאה אשה תנור, ולמה לו להטעם שכל פת ופת ראוי לתינוק, אלא ע"כ צ"ל דההיתר דממלאה כו' אינו אלא בשל ישראל ולא בשל עכו"ם, וכן כתבו התוס' מפורש שם (דף כ"א) ד"ה עיסה דבחצי' של עכו"ם אין היתר משום הא דממלאה כו' ע"ש, וא"כ ודאי ע"כ גם להרי"ף הכי הוא ואין היתר גם לדידיה אלא משום דכל חדא וחדא חזיא לינוקא, וא"כ ודאי לדברי הכ"מ הקושיא חזקה דמנ"ל לכולהו דרבינו פליג על הרי"ף גם בפירושא, ועוד דא"כ הלא גם על הש"ס יקשה דמנ"ל דפליגי דלמא איירי רב בדלא אפשר לאפות בשביל תינוק אם לא יאפה כל הפת דריב"ל מודה לו ג"כ בזה, ובפרט דסתמא דמלתא כך הוא דלא מקפדו אלא רק כשהישראל אופה בשבילן, אבל לא שיקח קמח שלהם ולאפות בשביל התינוק לבד, וגם על הר"ן יקשה זה דאיך אפשר לאוקמה הא דרב כשיכול לאפות מקמחם לתינוק לבדו, וכי בשופטני עסקינן, ועוד דעל המ"מ בעצמו בודאי לא שייך תירץ הכ"מ דפליגי רבינו והרי"ף רק בפירושא, דהלא המ"מ אמר מפורש לקיים דיניה של רבינו ולא פירושו לבד, דסיים בלשונו ודינו קיים ויש לו בזה הוראת בעל הריב כו'

אמנם נלע"ד דקושיית הכ"מ לא ק"מ, דודאי הראב"ד והמ"מ לא סבירא להו כלל לדברי הר"ן, אלא ס"ל דפלוגתא גדולה היא בין רבינו להרי"ף בעיקר הדין, והוא רב דאמר חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא ולא קפדי, משמע להדיא שלא מצריך כלל שיהיה נצרך הריפתא להינוקא ושיתן אח"כ באמת הריפתא להינוקא, אלא רק אי לא קפדי כשירצה ליתן לינוקא סגי בזה ואז מותר לאפות להן אף שהינוקא אינו צריך לו כלל ואף כשלא יתנו לו אח"כ כלל ג"כ אמרינן כל חד וחד חזיא ליה, ואף דלא שייך בזה בדידיה קא טרח, וראיה גמורה לזה מדברי הש"ס שם כ"א דפריך עליה מהא דשמעון התימני ששחטו להם עגל והאכילום שאמר ע"ז לכם ולא לעכו"ם, ואמאי והא חזי למיכל מניה, הרי דהתם לא אכלו מניה כלל וגם לא הוצרכה להם כלל כדאמר שם דעגל טרפה הואי, ואעפ"כ כדס"ד שהיתה כשרה פריך והא חזי למיכל מניה, הרי מפורש דטעמיה דרב הוא רק משום דחזי לתינוק ואע"פ שבאמת לא נצרך ליה כלל וגם לא יאכל מניה כלל ואף שלא שייך עוד בזה בדידיה קא טרח, וצ"ל דמדמי ליה להא דבהמה מסוכנת דמשום הפסד ממונו התירו לו לשוחטה רק באם יש שהות לאכל ממנה כזית ואף אם באמת אינו נצרך לאותו כזית וגם לא יאכל אותו כלל ביו"ט, וכדפסקי' רבינו לעיל הלכה י"ב וכמ"ש המ"מ שם ע"ש, וכן באותו ואת בנו שנפלו לבור דמותר להערים ולהוציא שניהם משום חשש הפסד ממון וכמ"ש ג"כ רבינו לקמן פ"ב הלכה ד', וכן מולח אדם כמה חתיכות בשר אף ע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, ופסקי' רבינו לעיל ה' י', ובפרט לפי מה שפסק הרשב"א כרב אדא בר אהבה דמערים ומלח גרמא גרמא וכתב דמשום חשש הפסד ממונו שלא יסריח התירו לו הערמה זו כמ"ש המ"מ שם, ולכן גם הכא משום חשש הפסד ונזק גדול מהחיל התיר ג"כ משום דחזי לינוקי אע"פ שאינו צריך לו, ולזה פריך שפיר עליה שם מהא דבלשת שהיה ג"כ חשש הפסד ונזק כזה ולא התירו משום דחזיא להו, וכה"ג הוא שהתיר רבינו ג"כ, וזה הוא ג"כ דעת הראב"ד והמ"מ, ולזה שפיר כתב המ"מ דלפ"ז ע"כ א"א לפרש האי ופליגי על רב דודאי גם ריב"ל מודה בזה

ועתה אף לדברי הר"ן דהרי"ף ג"כ יודה דאם א"א לאפות לתינוק כשלא יאפה בשבילם כל הפת דשרי משום דבדידיה קא טרח, ודאי לא איירי אלא אם התינוק נצרך באמת לאותו הפת ורצונו ליתן לו לאחר האפיי' דבזה הוא ששייך לומר בדידיה קא טרח, אבל אם אינו חושב כלל ליתן פת לתינוק ודאי לא יהיה מותר להרי"ף דבזה הרי לא שייך בדידיה קא טרח, הרי דפליגי הרבה בעיקר הדין, ושפיר כתב הראב"ד שלא הסכים לדעת הרי"ף, והא דהר"ן בדעת רבינו ודאי לא ס"ל להראב"ד והמ"מ כלל אלא כמ"ש, ולדידהו גם בשיטת הרי"ף י"ל הכי, דהוא מפרש ג"כ להא דרב בהכי וכמ"ש, אלא דמפרש להא דאמר ופליגי דריב"ל דקאי אדרב, ור"ל דכיון דרב בעצמו אינו מתיר אלא בדלא קפדי ליתן לתינוק א"כ לריב"ל דגזר שמא ירבה בשבילו וגזר גם בדאינו מרבה אטו ירבה, א"כ לדידיה ודאי גם בהא דרב הוא גוזר בדלא קפדי אטו קפדי ולכן פסק כריב"ל, וא"ש הכל לנכון בסיעד"ש ודו"ק

עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה נאפת ביו"ט. הוא דברי המשנה חלה פ"א הובא בביצה כ"א, ואמר שם רב חסדא בטעמו דאף ע"ג דאפשר למפלגי' בלישה מ"מ מותר הואיל ואפשר לפייסן בנבלה, ופריך ומי אית ליה לר"ח הואיל כו' ואמר אלא כגון דאית ליה נבלה ע"כ, ולזה כתב ה"ה בשם העיטור והרשב"א דלדידן דקי"ל הואיל אף אי לית ליה נבלה שרי, ועיין בלח"מ שהקשה על זה דהרי אף מאן דאית ליה הואיל מ"מ איסורא מיהא איכא כמ"ש רבינו שאין אופין ומבשלין לצורך עכו"ם ולצורך כלבים, וטעמא דהואיל אינו מועיל אלא לאפטורי' ממלקות וע"ש שדחק עצמו בזה

ולעד"ן דאף ריח קושיא ליכא בזה, דודאי לשחוט או לאפות ולבשל לעכו"ם ולכלבים לבד דבלא הואיל איכא איסורא דאורייתא משום מלאכה, לכן ע"י הואיל מסלקינן איסורא דאורייתא, אבל איסורא דרבנן עדיין עליה כמו באופה מיו"ט לשבת דאף דאמרינן הואיל לרבה פסחים מ"ו ב' מ"מ יש איסור דרבנן עליה אם לא ע"י ע"ת, וכן באופה מיו"ט לחול אמר רבה דאינו לוקה משום הואיל ואיסור דרבנן רביעי עליה, אבל לאפות לצורך רועים וכלבים ביחד הרי בודאי אין בו שום איסור דאורייתא אף בלא הואיל, דהרי אמר רשב"א ביצה י"ז ופסקי' רבינו לעיל הלכה י' דממלאה אשה כל התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לפת אחת מפני שהפת נאפה יפה, וא"כ הרי עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה הרי לא גרע ג"כ מהא דרשב"א הנ"ל, אלא דמ"מ מדרבנן מיהא אסור דכיון דאפשר למיפלגה בלישה יש לגזור שמא יאפה לכלבים לבדן, וכדאמר ר"ת שם עיסה חציה של ישראל וחציה של עכו"ם אסור לאפותה ביו"ט דהא אפשר למפלגה בלישה, וכתבו התוס' שם בביצה כ"א דאין בזה היתר משום הא דרשב"א הנ"ל, דרשב"א לא התיר אלא אם כולה של ישראל ולא בחצי' של עכו"ם ע"ש, אבל ע"כ אינה אלא דרבנן משום גזירה וכמ"ש כיון דסו"ס הפת של ישראל נאפה יפה ביותר בשביל פת של עכו"ם, וא"כ כיון שגם בלא הואיל אינה אלא דרבנן, לכן ע"י הואיל ודאי דשריא לגמרי, מכ"ש משוחט ביו"ט לחול דהואיל מסלק גם איסור דאורייתא מכ"ש שמסלק איסור דרבנן, דלא גזרו רבנן גם במקום הואיל אלא במקום שיש בו איסור דאורייתא בלא הואיל אבל במקום דלית ביה אלא איסור דרבנן בלא הואיל לא גזרו מידי במקום שיש בו הואיל, וזה פשוט לע"ד וד"ל

ובזה ניחא לי ג"כ מלתא אחריתא כי ראיתי קושיא בספר בנין שלמה סי' י"ט בהא דאמרו ביצה ד', אושפיזיכני'