זיו המשנה חלק א קכד

דהרי מתחיל בדבריו לומר יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה ת"ל, ומאי יכול הוא דאמר דמאין היינו טועין לומר שענוש גם כרת על איסור התוספת אם עדיין לא ידעינן שצריך גם לכתחלה להוסיף מחול על הקודש, ולמה לו קרא להכי למעט התוספת מכרת כיון שאין לנו שום לימוד שיש תוספת ליוה"כ, אלא ע"כ סומך עצמו על לימוד אחר שהיה פסיקא ליה שמלמדנו שצריך להוסיף מחול על הקודש ביוה"כ בין במלאכה בין בענוי, ולכן אמר שפיר כיון שלמדנו מקרא שצריך להוסיף מחול על הקודש יכול שדין התוספת הוא כיוה"כ עצמו גם לענין כרת ת"ל כו', ושפיר הצריך הכתוב מיעוט מפורש לזה

ונראה לע"ד ברור דזה הוא ג"כ דעת הרי"ף ז"ל, דקודם שהעתיק דברי הברייתא הראשונה הזאת למעט התוספת מעונש ואזהרה, הקדים להביא דברי הברייתא השני', ועניתם את נפשותיכם בתשעה כו' ללמד מניה שמוסיפין מחול על הקודש, ואח"ז אמר יכול יהא ענוש גם כרת בתוספת ת"ל כו', והיא לשון הברייתא הראשונה הזאת, ועשה משתי הברייתות הללו דבור אחד והיפך המאוחר למוקדם ע"ש, כי בא להורות לן בזה בכל דברינו אלו שהברייתא הזאת הראשונה סומכת עצמה ג"כ על הלימוד שבברייתא השניה למילף מועניתם את נפשותיכם בתשעה שמוסיפין מחול על הקודש למ"ע עכ"פ אע"ג דמעונש ומאזהרה מיעטו הכתוב, ושאין שום פלוגתא בזה, אלא דלכ"ע עונש ואזהרה אין בו ואיסור עשה יש בו וזהו בודאי גם דעת רבינו שכתב ג"כ לשון הברייתא השניה הנ"ל למילף מועניתם לאיסור התוספת, וממילא הרי שמעינן מדברי הברייתא הראשונה דאיסור העשה יש בו בתוספת בין בעינוי בין במלאכה ואין ביניהם שום פלוגתא וככל הנ"ל

ואף דלפ"ז ג"כ יוקשה קושתינו הנ"ל, דא"כ מאי פריך הש"ס ותנא דעצם עצם האי בט' לחדש מאי עביד ליה, והרי אמרנו דגם התנא הזה סומך דבריו על קרא זה ויליף מניה לאיסור עשה בתוספת, י"ל דהכי פריך דהשתא דכתיב עצם עצם למעט התוספת מעונש ואזהרה, הרי ממילא שמעינן מהאי קרא לבד להצריך תוספת להוסיף מחול על הקודש בעשה עכ"פ, וא"כ הרי תו לא בעינן האי בט' לחדש לזה, ואמר שפיר דמבעי ליה לכל האוכל ושותה בתשיעי כו', ור"ל אי לאו קרא דעצם עצם הוה שמעינן מניה ודאי לתוספת וה"א דדיניה כיוה"כ עצמו וגם לעונש ואזהרה דפשטא דקרא הכי משמע, אבל השתא דכתיב עצם עצם תו לא מבעי ליה לתוספת ולכן דרשינן מניה ג"כ לכל האוכל ושותה בתשיעי וכהנ"ל

ולפ"ז ודאי י"ל עוד דגם הברייתא השניה הזאת דיליף מבט' לחדש לתוספת, ג"כ ס"ל האי דרשא לכל האוכל ושותה בתשיעי כתנא דעצם עצם ממש, דאי לתוספת לבד הרי שמעינן מקרא דעצם עצם אלא דכוונתו הוא דשני הדרשות שמעינן מיני' ואי לאו קרא דעצם עצם ודאי לא היה שמעינן מניה אלא התוספת לבד, אבל השתא דכתיב עצם עצם שמעינן מניה ג"כ הא דכל האוכל ושותה בתשיעי כמו לתנא דעצם עצם

ובזה מיושב בפשיטות קושיית הלח"מ, דהכא כתב רבינו למילף תוספת מבט' לחדש כברייתא השניה, ואלו בפ"ג מה' נדרים הלכה ט' נראה מדבריו דאיסור הצום בערב יוה"כ הוא דאורייתא, וע"כ הוא ג"כ מבט' לחדש כדתני חייא בר רב מדיפתי וכתנא דעצם עצם, ולפי מ"ש הרי א"ש בפשיטות דלכ"ע דרשינן שני הדרשות מקרא זה וכמ"ש

עוד נוכל לומר דבאמת מברייתא דעצם עצם הרי לא שמעינן אלא רק זאת דיש לו להאי תנא לימוד ממקום אחר דמוסיפין מחול על הקודש, אבל מאיזה מקום הוא דילפינן לה זה לא שמענו, והרי תלי זה בפלוגתא דרע"ק ור' ישמעאל בר"ה ט' הנ"ל, דלר"י ילפינן לה מועניתם, ולרע"ק ילפינן לה מבחריש ובקציר תשבות, ולכן אחר שהביא הברייתא השניה דיליף לה מועניתם דהוה זה רק לר' ישמעאל, פריך שפיר ותנא דעצם עצם האי בט' לחדש מאי עביד ליה, ור"ל דהניחא אי סבר לה כר' ישמעאל שפיר ס"ל ג"כ כהאי ברייתא, אלא אי סבר לה כרע"ק הרי יליף לתוספת לאיסור עשה מבחריש ובקציר תשבות, וא"כ האי בט' לחדש מאי עביד ליה, לזה אמר שפיר דמבעי ליה לכל האוכל ושותה בתשיעי כו', וכדברי הש"ס דר"ה ט' הנ"ל ממש דאמר ג"כ הכי לרע"ק, אמנם כיון שאין זה מוכרח בדעת האי תנא דהרי אפשר לומר שפיר דס"ל כר' ישמעאל ולא כרע"ק ויליף ג"כ תוספת מועניתם לכן תפסו הרי"ף ורבינו דרשא זו דועניתם בלשונם לאיסור עשה בתוספת מדפשטות הכתוב הכי משמע, ומ"מ פסק רבינו גם להא דאוכל ושותה בתשיעי בפ"ג מה' נדרים כיון דלרע"ק מוכרח הוא ואפשר דגם האי תנא הכי ס"ל וכדאמר הש"ס וכהנ"ל

עוד י"ל יותר ברויחא דהנה רב אחא בר יעקב אמר שם דילפינן לאזהרה לענוי של יום עצמו משבת שבתון משבת בראשית ור"פ אמר הוא גופי' שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם, ואמר הש"ס ראב"י מ"ט לא אמר כר"פ מבעי ליה לכדתניא ועניתם כו', והיא ברייתא השניה הנ"ל דיליף מתשבתו שבתכם לתוספת לשבת ויו"ט, וא"כ לפ"ז ר"פ ע"כ לא סבר לה להאי ברייתא ולדידיה הרי תקשה דמנ"ל תוספת לשבת ויו"ט, דמיוה"כ ודאי דאין למילף וכדעת האי ברייתא דמצריך לשבת ויו"ט קראי בפ"ע, ומשום דאיכא למפרך וכמ"ש לעיל, וא"כ ע"כ יאמר הוא דידעינן ליה מבחריש ובקציר תשבות וכרע"ק, ומשמע ודאי דתרווייהו אמרו דבריהם אלו אליבי' דהאי תנא דעצם עצם ע"ש, וא"כ לפ"ז הרי פליגי ראב"י ור"פ אליבי' דהאי תנא דכמאן ס"ל אי כרע"ק אי כר"י, דלר"פ ס"ל להאי תנא כרע"ק ולרב אחא ב"י ס"ל להאי תנא כר' ישמעאל, ולזה פריך שפיר אליבי' דר"פ ותנא דעצם עצם האי בט' לחדש מאי עביד ליה דלדידיה הרי ס"ל להאי תנא כרע"ק דיליף לתוספת מבחריש ובקציר תשבות, ואמר שפיר לכל האוכל ושותה בתשיעי, וכדאמרו בר"ה ט' אליבי' דרע"ק וכהנ"ל, ועתה כיון דלראב"י גם האי תנא ס"ל לדרשא דועניתם לתוספת ופשטי' דקרא ג"כ הכי משמע, לכן תפסו הרי"ף ורבינו ג"כ דרשא זו לתוספת, ומ"מ פסק רבינו גם להא דהאוכל ושותה בתשיעי, כיון דרע"ק וברייתא דחייא בר רב מדיפתי ור"פ הכי ס"ל, וגם התנא דעצם עצם הכי ס"ל לר"פ, וגם בדין התוספת לא פליגי אלא דילפו לה מקרא אחרינא וכהנ"ל, עכ"פ הרי בררנו שאין שום מחלוקת בדין התוספת אלא דלכ"ע מוסיפין מחול על הקודש מדאורייתא בין ביו"כ בין בענוי בין במלאכה ובין בשבת ויו"ט, ודברי המ"מ קשים להולמן וככל הנ"ל

אמנם נלע"ד ליישב גם שיטת המ"מ בדעת רבינו באופן זה, דהנה שם ביומא דף פ"א פריך על הברייתא הראשונה דעצם עצם, איכא למפרך כו' ואמר רבינא האי תנא עצם עצם בעצמן לאו מופני הם דצריכין לגופייהו ע"ש, לכן אמר שם עלה דבי ר' ישמעאל תני נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי כו' רב אחא בר יעקב אמר יליף שבת שבתון משבת בראשית כו' ר"פ אמר הוא גופי' שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם, ואמר ראב"י מ"ט לא אמר כר"פ מבעי ליה לכדתניא ועניתם כו' מכאן שמוסיפין מחול על הקודש כו' ואין לי אלא יוה"כ שבתות מנין ת"ל תשבתו כו' יו"ט מנין ת"ל שבתכם כו' ע"כ, ומשמע ליה להמ"מ אליבי' דרבינו דהא דתני דבי ר' ישמעאל והני אמוראים פליגי על הברייתא הראשונה דילפי ענוי ממלאכה משום דאיכא למפרך כדעת המקשן וס"ל להאמוראים דא"כ האי ברייתא משבשתא היא כיון דא"א לתרצה דלא ס"ל הא דרבינא, וכן ר"פ דדריש מתשבתו שבתכם לגופי' ליוה"כ עצמו ולא כהברייתא השני' ע"כ ס"ל ג"כ דברייתא השני' משבשתא היא בזה דילפי מתשבתו שבתכם לשבת ויו"ט דלגופי' אצטריכו, ויש כח ביד האמוראים לחלוק בכה"ג על דברי ברייתא דקשיא להו ולא מצו לתרצה כדמצינו כן בכמה דוכתי, וגדולה מזו כתב הר"ן בנדרים דף ע"ג בשם הרמב"ן וז"ל וכיון דבגמרין נקטינן דאותה דוקא לא איכפת לן במאי דתניא בתוספתא דדלמא משבשתא היא ולא מיתניא בי ר"ח ור' אושעיא עכ"ל, הרי שדחו דברי התוספתא שאמרת