זיו המשנה חלק א קכג

שחייב גם בענוי ולא הותר מכללו וכדפריך בפ' יוה"כ דף פ"א ע"ש, אבל משביעית לרע"ק ודאי ילפינן לעלמא, וכמ"ש בכל הנ"ל, הרי מפורש דבין לרע"ק ובין לר"י מוסיפין מחול על הקודש מדאורייתא בכ"מ

וכן אמרו מפורש במע"ק דף ד' הלכתא לר' ישמעאל קראי לרע"ק ע"ש, הרי דגם לר"י דלא יליף לתוספת אלא ליוה"כ ולשבת ויום טוב, ג"כ מלתא דפסיקא היא להש"ס דגם בשביעית אית ליה תוספת, אלא משום דלית ליה קרא לשביעית אמר הש"ס דע"כ מהלכה ידע לה הרי דמלתא דפסיקא היא דבכ"מ מוסיפין מחול על הקודש לכ"ע, והא דהוצרך לומר הלכתא לר"י ולא אמר דיליף משבת ויו"ט גם לשביעית, י"ל משום דעיקר קרא תשבתו שבתכם ביוה"כ כתיב אין למילף מניה לעלמא בלא ריבוי בפ"ע לכל אחד ואחד בפ"ע ולכן הוצרך ליו"ט ג"כ ריבוי בפ"ע ולא יליף ליה משבת, ולשביעית דליכא ריבוי הוצרך לומר שפיר דידע לה מהלכה

ועתה לפ"ז מסולק בפשיטות מ"ש המ"מ, וז"ל ופ"ק דר"ה דף ט' אמרו דר"י דורש תוספת מועינתם ורע"ק דורש לכל האוכל ושותה בתשיעי וסובר רבינו שהם חולקים וידוע דהלכה כרע"ק מחברו עכ"ל, ולפי מ"ש ליתא זה כלל דלא פליגי אלא במשמעות דורשין דר"ע יליף לתוספת משביעית אעלמא ור"י יליף מיוה"כ, ושביעית ידע לה מהלכה, וכיון שאין למדין מהלכה לכן מצריך קראי בפ"ע ליו"כ ושבת ויו"ט, ורע"ק יליף שביעית מקרא ולכן יליף מניה גם לעלמא, אבל עכ"פ לשניהם הוה תוספת דאורייתא בכ"מ

ובזה מסולק גם כל דברי הלח"מ שם במה שחתר ליישב דברי המ"מ ע"ש, ואף בלא"ה ליתנהו דבריו שם שכתב דהש"ס דבעי ורע"ק האי ועניתם מאי עביד ליה, פשיטא ליה דרע"ק אינו סובר כלל תוספת ביוה"כ, משום דבפסחים דנ"ד ב' מביא ברייתא דאין בין ט' באב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, ופירושי' הוא ספק בין השמשות, והקשו בתוס' שם דהרי אפילו תוספת נמי אסור, ולכן מחמת קושיית התוס' הזאת בפסחים פסיקא ליה לגמ' דר"ה דרע"ק לית ליה תוספת בענוי, וההיא ברייתא דפסחים אתיא כרע"ק, דאי ליכא תנא דלית ליה תוס' בענוי ההיא ברייתא אמאן תרמיי' עכ"ל, והנה מלבד מה שהוא רחוק ודחוק מאד לומר דהגמ' בר"ה תסמוך עצמה על הברייתא דפסחים, ועל קושיית התוס' בשם, ושמחמת זה תרמיי' על רע"ק דוקא, אף שרע"ק יליף מפורש מקראי לתוספת, ושמחמת זה יהיה פשוט ליה שרע"ק ע"כ לא יליף משביעית לעלמא, ולפרוך מחמת זה ורע"ק האי ועניתם מאי עביד ליה, ותנאי אחרינא שקליה ליה מעלמא לאוקמי ההיא ברייתא כוותם, ולומר עכ"פ בפרכתו והאי תנא דאין בין ט' באב ליוה"כ האי ועניתם מאי עביד ליה, ולמה רמי עצמו על רע"ק דוקא

עוד זאת דאף לפי דבריו הלא רק בההוה אמינא הוא שרצה לפרש הכי שם האי ספק דברייתא בספק בין השמשות, אבל הש"ס הרי דחי ליה התם ואוקמיה בספק דקביע דירחא, וז"ל הגמ' שם מאי ספיקו מותר לאו בה"ש לא כדאמר רב שישא בריה דרב אידי לקביעא דירחא הכי נמי לקביעא דירחא עכ"ל, והתוס' הקשו קושייתם ג"כ רק להה"א על המאי לאו דאמר כלומר ודקארי לה מאי קארי לה דאיך טעה וס"ד לומר בספק בה"ש דהרי ביוה"כ אפילו בודאי יום אסור משום תוספת, אבל לפי המסקנא הרי לא קשיא להו מידי, וגם על קושייתם זאת תירצו שפיר דנקט ספיקו משום תשעה באב לאשמעינן דתשעה באב גם ספיקו מותר, והוא תירוץ נכון ומספיק, והלח"מ אם סגי ליה תירוץ הנכון של התוס', אבל איך יאמר שהגמ' בר"ה סמכה עצמה על הה"א ועל קושיית התוס' ולא על תירוצם ולא על המסקנא, ותלה עוד זה בדעת רבינו

ועוד דאם באמת הבין רבינו בדברי רע"ק דלית ליה תוספת כלל בענוי דיוה"כ והלכה כרע"ק מחברו כדכתב המ"מ, א"כ למה פסק רבינו להיפך דיש תוספת בענוי דיוה"כ וכמ"ש לעיל, ועיין בלח"מ שתירץ גם זאת ואמר דבזה נראה לו לרבינו שלא לפסוק כרע"ק מדאמר בביצה דף ל' דהא תוספת יוה"כ דאורייתא היא ואכלי ושתי עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי, אבל באמת נראה דאי מהתם ודאי דיש לו לפסוק איסור תוספת גם במלאכה, דהרי תוספת יוה"כ סתמא אמר דהוה דאורייתא דמשמע לענין כל מלי דיוה"כ ואף לענין איסור מלאכה, דאל"כ הכי היה לו לומר דהא תוספת יוה"כ בענוי דאורייתא היא, ואף שלא הזכיר אח"כ בדבריו אלא דעברי על תוספת ענוי דאכלי ושתי עד חשכה ולא אמר גם דעבדי מלאכה עד חשכה, הוא משום דעובדא הכי הוה דמשום פחד התענית היו אוכלין הרבה עד חשכה אבל מלאכה לא היו עושין אז, ולכן ודאי אין לומר בדעת רבינו אלא אחד מתרתי, או שפסק כרע"ק וס"ל דגם רע"ק יליף איסור תוספת משביעית אעלמא, או דפסק כר' ישמעאל וכתנא דברייתא דסברי איסור תוספת בכ"מ וכמ"ש לעיל, וכדברי הש"ס הנ"ל דאמר למלתא דפסיקא דהא תוספת יוה"כ דאורייתא דמשמע בין בענוי בין במלאכה וה"ה לשבתות וימים טובים כדברי ר' ישמעאל ותנא דברייתא וכמ"ש

אמנם כתב עוד המ"מ דבפ' יוה"כ נראה שמחלוקת תנאים היא, ונפלאתי גם על זה, דהתם הכי איתא בברייתא הראשונה, יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה על עצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה יכול כו' אבל יהא ענוש כרת על תוספת ענוי ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה על עצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת ענוי יכול לא יהא בכלל עונש אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה ת"ל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה יכול כו' יהא מוזהר על תוספת ענוי ודין הוא כו' אבל אזהרה לענוי של יום עצמו לא למדנו מנין כו' ע"ש, והדר מביא ברייתא השניה ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת"ל בערב כו', והיינו ההיא ברייתא דר"ה דף ט' דר' ישמעאל סובר כוותה כהנ"ל, והדר אמר ותנא דעצם עצם (הוא תנא דברייתא הראשונה הנ"ל) האי בט' לחדש מאי עביד ליה מבעי לכדתני חייא בר רב מדיפתא כו' כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי ע"כ

ועתה נחזי אנן תנא דברייתא הראשונה הרי אמר מפורש דבעינן קרא דבעצם היום הזה בין במלאכה בין בענוי למעט התוספת מכרת בין במלאכה בין בענוי, וא"כ כיון דרק מכרת אפקי' הרי איסור עכ"פ אית בהו בשניהם מדאורייתא, ואי הא דממעטי' גם מאזהרה הרי ע"כ הכוונה הוא לענין מלקות שאין בו אזהרה אלא איסור עשה לבד, דהרי כ"כ אמר שאין אזהרה גם בתוספת ענוי, ודומיא למאי דאמר אבל אזהרה לענוי של יום עצמו לא למדנו, והרי התם כתיב ביה עשה וגם עונש כרת, אע"כ הכוונה ללאו ולמלקות, ועוד דאי כוונתו למעוטי גם מאיסור א"כ מאי פריך לבסוף ותנא דעצם עצם האי בט' לחדש מאי עביד ליה, והלא אצטריך גם לדידיה לרביי' לאיסור עשה עכ"פ, אלא ע"כ אין כוונתו באמת אלא למעטו מלאו וכרת אבל איסור ידעינן ביה ממילא מדמעטו רק מכרת ולאו ש"מ דעכ"פ איסור יש בו, א"כ האי בט' לחדש מאי עביד ליה, וכדפירש"י שם וז"ל, ותנא דעצם עצם, מדאצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ואזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין והאי ועניתם בתשעה מאי עביד ליה עכ"ל

ועוד דגם ש"ס ערוך הוא דאינו ממעטו אלא מעונש ואזהרה אבל איסור דאורייתא יש בו, דבסוכה דף כ"ח ב' אמר סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת ענוי מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל, הרי מפורש דגם להאי תנא אנשים פשיטא דחייבין בתוספת ענוי, והאזרח מרבי גם לנשים לתוספת ענוי ע"ש, והוא כמ"ש

ועוד דהלא יש להוכיח מלשון תנא דברייתא עצמה שיש לו לימוד מפורש לאיסור התוספת בין בענוי בין במלאכה,