זיו המשנה חלק א קכא

הלכה י"ו כל שהוא ראוי כו' ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, עיין מ"מ שתמה מאד על הרי"ף ורבינו שכתבו היתר בחרדל, והרי במשנה דף קכ"ו ב' שנינו ולא את הלוף ולא את החרדל, והיא סתם משנה בלא מחלוקת ע"ש, ועיין בכ"מ מ"ש בשם הר"ן לתרץ דבריהם

ולעד"ן דבפשוטו ניחא דהרי רשב"ג פליג במשנה ומתיר בלוף וכ"ש דמתיר בחרדל וכמ"ש התוס' שם והביאם הכ"מ, וניהי דבלוף אין הלכה כרשב"ג משום דאוקמי' אביי בשיטה ע"ש, עכ"פ בחרדל יש לפסוק כוותי', חדא דהלכה כרשב"ג במשנתינו ועוד דת"ק דברייתא ס"ל כוותי', ולכן שפיר פסקו הרי"ף ורבינו כרשב"ג ות"ק דברייתא דמתירין בחרדל וד"ל

פרק ל הלכה ט ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור מג' סעודות. עיין מ"מ שפירש הא שהיה מתענה כגון תענית חלום כו', נראה שלא היה בגרסתו בלשון רבינו מתענה "תמיד, וכמ"ש הכ"מ, אבל לפי גרסתינו, מתענה תמיד, צ"ל דה"ק דכיון שדרכו להתענות תמיד לכן קשה עליו האכילה גם בשבת גם בלא חולי, גם הוא פטור מג' סעודות, וגירסא זו בודאי מחוורת יותר, דאם היה מתענה ממש בשבת צריכא למימר דפטור מאכילה, וגם איך שייך לומר בו פטור מג' סעודות, דמשמע אבל לא משתי סעודות, אע"כ כדאמרן וד"ל: תם ונשלם ביאור הלכות שבת בסיעד"ש. בריך רחמנא דסייען. הלכות עירובין

פרק א הלכה טו אבל אם נתנו בבית שער אפילו שער של יחיד כו' אינו עירוב

עיין מ"מ שתמה דהרי בגמ' איתא להיפך בדף פ"ה ב' דאמר ר"י ברי' דרב שמואל בר שילת כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד, וע"כ ה"ק חוץ מבית שער דיחיד דאף ע"ג דאינו אוסר עירובו עירוב, והאיך פסק רבינו להיפך, ולזה אמר דרבינו היה לו גירסא אחרת בגמ' ע"ש, ועיין בכ"מ שכתב דשפיר גריס רבינו כגירסא דידן אלא דדחי לה מהלכה משום דבמה דאית ליה דבית שער דיחיד אינו אוסר אתיין דבריו כשמואל בדף ע"ה ב', אבל ר' יוחנן הרי ס"ל התם דגם בית שער דיחיד אוסר, וא"כ כמו דלא קי"ל כוותי' בהא דאמר דבית שער אינו אוסר דהרי קי"ל כר' יוחנן נגד שמואל כן לא קי"ל כוותי' בהא דאמר דעירובו עירוב ע"ש, ודבריו תמוהין לע"ד דאדרבא כיון דאמר דאף לשמואל דאינו אוסר משום דלא הוה בית דירה מ"מ עירובו עירוב, מכ"ש דלר' יוחנן דאית ליה דבית דירה גמור הוא ואוסר דפשיטא דעירובו עירוב

לכן נלע"ד דודאי הכי הוא, דרבינו היה גורס ג"כ כגירסא דידן כיון דלא מצינו בראשונים הגירסא באופן אחר, ומ"מ א"ש דברי רבינו בפשיטות מאד, דהרי יש להבין דברי ר"י ברי' דרב שמואל דכיון דאית ליה כשמואל דגם בית שער דיחיד שמי' בית שער, א"כ הרי לדידי' ודאי הא דאמרה המשנה שם בדף פ"ה ב' הנותן את עירובו בבית שער כו' אינו עירוב והדר שם אינו אוסר, איירי גם בבית שער דיחיד, וא"כ ה אמרה המשנה דאין עירובו עירוב והאיך אמר ר"י ברי' דרב שמואל להיפך וחילק בין עירובו עירוב לאוסר, והמשנה השוינהו להדדי, ואם נאמר דאע"ג דאית ליה כשמואל מ"מ מוקי לה להמשנה בבית שער דרבים, אבל בית שער דיחיד עירובו עירוב אע"ג דהדר שם אינו אוסר, הכי היה לו לומר לא שנו אלא בית שער דרבים אבל בית שער דיחיד עירובו עירוב והדר שם אינו אוסר, ולמה אמר דבריו בפ"ע שלא בדרך פירוש על המשנה, ועוד דהמשנה הקדימה לומר דהנותן עירובו בבית שער אינו עירוב והדר אמרה והדר שם אינו אוסר עליו, ואיהו עשה כלל להיפך ואמר כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר הנותן את עירובו אינו עירוב, דמשמע דמה שאינו עירוב תלוי במה שאינו אוסר, והוא להיפך ממשמעות המשנה, ועוד דאם באמת ס"ל דתלי זב"ז דכיון שאינו אוסר לכן עירובו אינו עירוב, א"כ למה ישתנה בית שער דיחיד דבדידיה לא תלי זב"ז, אלא דאע"ג דאינו אוסר מ"מ עירובו עירוב, ועוד דגם זה הוה דוחק גדול לאוקמי דבריו רק כשמואל ולא כר' יוחנן, וגם התוס' בדף ע"ה ב' טרחו עצמן ליישב דבריו אליבי' דר' יוחנן ע"ש

לכן ס"ל לרבינו דודאי ר"י ברי' דר"ש קאי אמתניתין לפרש דברי' דה"ק הנותן עירובו בבית שער כו' אינו עירוב, משום דהדר שם אינו אוסר עליו, דלא הוה בית דירה כלל, ולזה עשה כלל ואמר כל מקום שאמרו הדר שם אינו אוסר ור"ל משום דלא חשיב בית דירה, הנותן את עירובו אינו עירוב, דתלו זב"ז, אבל במקום דהדר שם אוסר דחשיב בית דירה הנותן את עירובו הוה עירוב, חוץ מבית שער דיחיד, ר"ל דאף ע"ג דהדר שם אוסר כר' יוחנן מ"מ הנותן עירובו שם אינו עירוב, דהכלל הוא רק דבמקום שאינו אוסר אז אין עירובו עירוב, אבל להיפך במקום דאוסר לא הוה זה כלל בכ"מ שיהיה עירובו עירוב דבבית שער דיחיד אין עירובו עירוב אף ע"ג דאוסר, ומשום דלענין ליתן בו את העירוב צריך בית דירה יותר גמורה מלענין לאסור, והטעם הוא ודאי משום דאזלינן בה לחומרא הכא והכא, ומפרש לדברי ר' יוחנן בהכי דלא אמר ר' יוחנן דבית שער דיחיד אוסר אלא לחומרא, אבל לא משום דחשיב בית דירה גמורה, ולכן לענין שיניחו שם העירוב אזלינן ג"כ לחומרא ואין מניחין בו את העירוב, ולזה שפיר פסק רבינו הכא דאינו עירוב, ולקמן בפ"ד לענין שיאסר הדר שם פסק ג"כ שפיר דאוסר, וא"ש לנכון בסיעד"ש ודו"ק

פרק ב הלכה ד אחד שעירב אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב אבל האחד שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב ובהשגות והוא שמת הג' שעירב זה עמו אבל אם הוא חי צריך לבטל לשניהם עכ"ל, וכן תמה המ"מ על רבינו דהרי רבה (בדף ע') דאמר צריך לבטל לכל אחד ואחד אוקמה דאמרה אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, בדהי' עוד אחר עמו ומית, וא"כ כיון דרבינו פסק בה' ב' כרבה היה לו לפרש דדוקא במית הג' ע"ש

ולעד"ן דלא ק"מ דודאי איירי רבינו בשאין רק אחד שעירב, אבל לא הוצרך לפרש בשמת הג' דבאמת איכא לאשכוחי האי דינא אף בשלא היה גם מתחלה אלא רק אחד לבד שעירב, וכגון שעירב האי אחד עם בני חצר אחרת וכדפסק רבינו בפ' ד' הלכה כ' שכח אחד מן החיצונה ולא עירב הפנימית בהתירה עומדת, אלא דהחצונה אסורה מפני זה ששכח ולא עירב, וא"כ אח"כ כשיבטל רשותו בודאי סגי כשיבטל להאחד שעמו בחצרו לבדו דאז יהיה כל החצר של אותו שעירב עם בני החצר הפנימי ושתיהן יהיו מותרות אף שלא ביטל לכל בני החצר הפנימי, דע"כ לא מצריך רבה לבטל לכל אחד ואחד אלא לכל הדרים עמו בחצרו שהיה אוסר על כולן מלטלטל בחצר, אבל בחצר הפנימי שלא אסר זה שלא עירב כלל עליהן בודאי גם הוא מודה דסגי שיבטל רק לכל בני החצר הראשון שעירבו ואם אין בו אלא אחד סגי שיבטל לאותו האחד לבד, ורבה שהוצרך לאוקמה הברייתא בהי' אחר עמו ומית, הוא רק משום דקתני בה שנים שעירבו נותנין לאחד שלא עירב, דפשיטא דאיירי רק בחצר א', אבל האי דין דהרישא דאחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, בודאי אפשר לאוקמי באחד ממש וכשעירב עם בני חצר הפנימי כדברי המשנה דשתי חצרות זו לפנים מזו בדף ע"ה, ולכן שפיר לא הוצרך רבינו לפרש רק במת הג' אלא אמר סתמא דמבטל רשותו לאחד שעירב, בכל אופן שאין רק אחד שעירב בין במת ובין לא היה מתחלה רק אחד וכמ"ש וד"ל

הלכה ו מי שבטל רשותו וחזר וטלטל ברשותו שביטל אם במזיד הוציא הרי זה אוסר עליהן