זיו המשנה חלק א קכ

בזה דקטנה מותרת לטלטל דלית בה מוקצה ומשום חוליות לכ"ע לא גזרינן בה, ובגדולה שפיר פסק ג"כ דאסורה מפני כובדה ור"ל דלכן דרכה להיות של חוליות ולכן אף אם אינה של חוליות אלא דאית בה חדקים שהיא כעין חוליות גזרינן בה משום חוליות גם לר"ש, ובכל זה ודאי דגם ר' יוחנן מודה בה דלר"ש הכי הוא דגדולה אסורה וקטנה מותרת, אלא דלדידיה הלכה כר"י וגם קטנה אסורה משום מוקצה, אבל לדידן דקי"ל כר"ש אין בזה פלוגתא כלל אלא לכ"ע הגדולה אסורה וקטנה מותרת וכדברי רבינו, וא"ש לנכון בפשיטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

הלכה יג ומטלטלים כנונא מפני אפרו אע"פ שיש עליו שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי ואין עושין גרף של רעי לכתחלה בשבת

ובהשגות אינו תופס לשון הגמרא כלל כו', וכן תמה עליו המ"מ ע"ש

ולעד"ן דדברי רבינו נכונים מאד ע"פ הסוגיא ושפיר תפס לשון הגמרא, ויש לפרש דברי רבינו בשני פנים, פן א' דאינו מפרש הסוגיא בדף מ"ז כפירש"י, דלפירש"י קשה טובא דברי רבא שם, דהכי איתא התם, אביי אמר בטעמו של רבי שהתיר לטלטל מחתה באפרה משום דהוה כגרף של רעי, ופריך עליה רבא ואמר שתי תשובות בדבר חדא גרף של רעי מאיס והאי לא מאיס, ועוד גרף של רעי מיגלי והאי מיכסי, ואמר אלא אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים ע"כ, ולכאורה איזה דמיון הוא לכנונא וקיטמא של עצים דמיגלי ובודאי מאיס והוה כגרף של רעי גם לדידיה, משא"כ במחתה ואפר של לבונה דמיכסי ולא מאיס וכדפריך על אביי, והרי גם לדידיה איכא אותן שתי תשובות עצמן, ולזה פרשה רבינו דהאי כנונא באמת ההיתר הוא רק משום דהוה כגרף של רעי, וה"ק דחזינן דכיון דמותר לטלטל הכנונא מפני אפרה שהוא כגרף של רעי לכן מותר לטלטלה גם עם שברי עצים אשר עליה, לכן גם במחתה באפרה כל הרבותא היא משום שברי עצים אשר עליה ואיירי באפר מוכן כמו לפירש"י בזה ע"ש

פן ב' דשפיר מפרש לה רבינו לגמרי כפרש"י, אלא שיש לדייק בלשון רבינו דאסיק בדבריו ואין עושין גרף של רעי לכתחלה שאין לו שייכות כלל לכאן לכאורה, אבל נראה דאיירי ג"כ בכנונא ואפרה של ע"ש המוכן ואינו מוקצה כפירש"י, וכל הרבותא הוא משום שברי עצים, אלא שבא לרמז לן שלא יקשה על זה, דהרי בשבת דף קמ"ב פריך על הא דנוטל אדם כלכלה והאבן בתוכה ואמאי תיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור ואמר רבב"ח א"ר יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן ופריך על זה ולישדינהו לפרי ונשדי לאבן ומוקי לה בפירות המטונפין ע"ש, ופסקי' רבינו לעיל פ' כ"ה הלכה י"ו, וא"כ גם הכא לישדינהו לשברי עצים מעל הכנונא, ולזה תירץ רבינו שפיר ואמר מפני שהוא כגרף של רעי ואין עושין גרף של רעי לכחחלה, ור"ל השברי עצים כשיהיו מושלכין בביתו על הרצפה יהיו כגרף של רעי, דכשהן מונחין על הכנונא לא הוה כגרף של רעי, אבל כשיהיו מושלכין על הרצפה בודאי יהיו כגרף של רעי, ואף ע"פ דא"כ הרי יהיו מותרין גם אז לסלקם ולטלטלן גם בפ"ע מ"מ אין עושין גרף של רעי לכתחלה, וא"ש דברי רבינו לנכון גם לפרש"י בסיעד"ש ודו"ק

הלכה טו אוצר תבואה כו' אע"פ שמותר להסתפק ממנו אסור להתחיל בו לפנותו אלא לדבר מצוה כו' וכיצד מפנין אותו כל או"א ממלא ד' או ה' קופות עד שגומרין ולא יכבדו כו' אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו כו'. ובהשגות זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי שמפרש משנתינו כרב חסדא וכשמואל, עכ"ל, וגם המ"מ כתב דלגירסתינו בדברי שמואל ואי בעי אפילו טובא נמי, תפס בחדא כר"ח ובחדא כשמואל, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל

ובענ"ד תמהתי על כולם דאיך הבינו בדעת רבינו שתפס בחדא כר"ח, והלא ר"ח אמר ד' דוקא וגם ה' דוקא, ואלו רבינו אמר מפורש ד' או ה' הרי אמר מפורש דד' או דוקא, וגם אמר מפורש עד שגומרין, הרי מפורש דגם ה' לאו דוקא, אלא כשמואל דאמר ואי בעי אפילו טובא נמי, אלא דרבינו מפרש לדברי שמואל בהכי, דלא לחנם תפסה המשנה לשון ד' וה' קופות אלא להורות דאם האוצר גדול אין לפנות כולו יותר מכדי הצורך בחנם, אלא כל או"א מהתלמידים או מן האורחים יפנה לו מקום לעצמו, וכדאסיק הגמ' שם דרב צוה ועימר ולעולם כל חד וחד מפני לנפשי' ע"ש, ולכן מן הסתם סגי בד' או ה' קופות, אבל אם לא סגי בזה יוכל כל א' לפנות גם יותר עד שגומרין עד הקרקע, וכפשטא דברייתא שם דף קכ"ז לגבי כדי יין ושמן דתני חדא מפנין אפילו ארבע וחמש קופות ותניא אידך בעשר ובחמש עשרה, והשקלא והטריא של הגמ' שם הוא רק לר"ח כדפירש"י שם ע"ש, אבל לשמואל הוא כפשוטו דאפי' טובא נמי

נמצא דדברי רבינו הוא כולו כדשמואל דמוקי למתניתין אליבי' דהלכתא כר"ש, ובזה מיושב דקדוק גדול בדברי רבינו שאמר בלשונו "אסור להתחיל בו לפנותו", ולכאורה אינו מובן האי לשון "להתחיל בו" דאמר, וכי אם כבר התחיל בו מע"ש מותר לו לפנות אפילו שלא לדבר מצוה אתמהא, אבל כוון רבינו בזה להורות לן דתפס דברי שמואל בפשט דברי המשנה דמפרש לה כר"ש דמתיר גם להתחיל ולא כר"ח דאוסר להתחיל כר"י, ואף דלעיל בהלכה י"ד כתב רבינו שמותר להתחיל להסתפק מאוצר בשבת, ולא התנה שיסתפק, רק לדבר מצוה, התם להסתפק לאכילה קאמר דכל אכילה של שבת היא של מצוה, משא"כ הכא להתחיל כדי לפנותו, אמר שפיר שאין היתר אלא לדבר מצוה כמשמעות לשון המשנה שלא התירה לפנות אלא מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש ולא לדבר הרשות

ועל מ"ש רבינו "אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו", הקשה המ"מ שמדברי הגמרא נראה דבמקום שאין מותר לפנות היא הכוונה, ומפרש לדברי רבינו דאיירי בזה לענין דבר הרשות, וכן כתב בשם הרמב"ן ז"ל שרבותיו מעמידין הברייתא דדף קכ"ז אין מתחילין באוצר תחלה אבל עושה בו שביל, בדבר הרשות, ע"ש, ולע"ד גם זה הוא תימה רבה לכוון זה בדברי רבינו, דבשלמא הברייתא דאמרה האי אבל עושין בו שביל על הא דאין מתחילין באוצר, שפיר נוכל לפרשה בדבר הרשות דאין מתחילין לכ"ע, אבל רבינו הרי אמר האי אלא נכנס ויוצא ועושה שביל, על הא דלא יכבדו קרקעותיו, דאיירי מפורש בשכבר פינהו לדבר מצוה ואיך נפרש האי אלא נכנס ויוצא בו בשלא פינהו ולדבר הרשות אתמהא, וגם הברייתא אין הכרח לאוקמה בדבר הרשות דוקא, כי נוכל לאוקמה גם לדבר מצוה ואליבי' דר"י דאית ליה מוקצה ואפ"ה מתיר לעשות שביל ברגליו כי הוא טלטול מן הצד ושרי גם לר"י, אלא דרבותיו של הרמב"ן רצו לאוקמה אליבי' דהלכתא כר"ש לכן אוקמוה בדבר הרשות, אבל לדברי רבינו ודאי דא"א לאוקמא בהכי וכמ"ש

לכן נלע"ד פשוט דרבינו ה"ק דאע"פ שאין מכבדין קרקעיתו של אוצר במכבד, מ"מ מותר לעשות בו שביל בהלוכו לפי תומו ע"י שהוא נכנס ויוצא וכדפירש"י לפנות ברגליו לכאן ולכאן כל מה שנשאר, ולמד רבינו זה מדברי הברייתא הנ"ל, דאיך שנפרש אותה בין למ"ד דאין מתחלין באוצר כלל, ובין שנפרש אותה לדבר הרשות ולכ"ע, הרי שמענו דאף דאין מתחילין כלל מ"מ מותר לעשות שביל ברגליו, מכ"ש דלדידן ולדבר מצוה דשרי לפנות הכל בידים, דודאי פשיטא הוא דמותר לעשות שביל ברגליו במה שנשאר בקרקעיתו דרך הילוכו ולא חיישינן לאשוויי גומות בזה, וכמ"ש רבינו לעיל בהלכה י"ג רוק שעל הקרקע דורסו לפי תומו והולך, והוא דברי הש"ס בדף קכ"א ב' ופרש"י ואין בזה משום ממרח ואשוויי גומות, וזה משמיענו ג"כ הברייתא הזאת דעושה שביל ברגליו אפילו עד קרקעיתו ואין בזה משום אשוויי גומות, וזה פשוט וברור לע"ד ודו"ק: