זיו המשנה חלק א קיג

האי והגר אינו שכירו דאי שכירו היינו בן אמתך אלא ע"כ הוא אינו שכירו וגזה"כ הוא שלא לומר לו לעשות מלאכה בשביל ישראל אף שבעצמו מותר לו לעשות מלאכה, ולפ"ז אולי י"ל דלדעתם מוזהר ג"כ הישראל למונעו מלעשות מלאכה בשבילו ועדיף משאר עכו"ם מגזה"כ, אבל דעת רבינו ודאי הוא כמ"ש כנלע"ד ודו"ק

פרק כא הלכה ח היו באין מלמעלה מג' לתוך שלשה כו'. נראה מדברי המ"מ שיש חסרון בדברי רבינו והכי צ"ל "היו באין מלמעלה מג' לתוך שלשה מותר לישב עליהן, היו גבוהין שלשה אע"פ שצדן אחד שוה לארץ או שיש חלל תחתיהן ג' אסור לישב עליהן' וד"ל

הלכה יח המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן וחייב, לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה כו' מפני שנראה כטוחן, אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים שאין טחינה בפירות. ומתירין אלומות כו' ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן. עיין מ"מ שכתב ובמקצת ספרי רבינו ראיתי שאין טחינה אלא בפירות. ובקצתן שאין טחינה בפירות, ולא הבנתי אחד מן הנוסחאות אבל הראשונה נראית יותר, ועוד אני תמה למה לא כתב רבינו דוקא נבלה הקשה כו' ומתירין אלומות כו', וא"א ליישב הנמצא בספרי רבינו לא לפי אוקימתא דר"ה ולא לפי אוקימתא דר"י דאתמר התם וצל"ע עכ"ל, ועיין בכ"מ שהביא גם בשם תשובת הרשב"א שתמה על רבינו בכל זה, וע"ש מ"ש בזה

ולעד"ן דדברי רבינו נכונים וברורים ומחוורים מאד בסוגיא, דודאי הגירסא הנכונה והאמתית בלשון רבינו הוא "שאין טחינה בפירות" ובזה יתיישב הכל, והוא דרבינו הרי דייק בריש דבריו בלשונו לומר המחתך את הירק דק דק כדי "לבשלו דייקא ה"ז תולדת טוחן, וכן כתב לעיל פרק ז' הלכה ה' המחתך את הירק מעט "לבשלו ה"ז חייב שזו המלאכה תולדת טחינה, הרי דדבריו ברור מללו דשלא לבשלו אלא לאוכלו חי אין בזה משום טוחן כלל, וכבר כתבתי שם דדעת רבינו הוא שאינו חייב משום טוחן אלא אם הוא עושה כדרך הטחינה לטחון התבואה לקמח ולאפותו או לבשלו אבל לא לאכול הקמח כשהוא חי, ולזה הוא דאמר שפיר בראשונה דהמחתך כדי לבשל ה"ז תולדת טוחן וחייב חטאת מדאורייתא, ואמר לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה ר"ל מדרבנן מפני שנראה כטוחן, על כי הריסוק הוא כדי לרככן כעין הבישול ולכן גזרו ביה מפני שנראה כטוחן וכדאבאר בעזה"י, והדר אמר אבל מחתכין את הדלועין ואת הנבלה שאינן כדי לרכך וכיון שחותכן להאכילן חיין מותר גם לכתחלה שאין טחינה בפירות ר"ל בפירות דדרכן לאוכלן חיין אין בהם משום טוחן ולכן שפיר מחתכין את הדלועין חיין, ותלי הטעם בפירות משום דאין דרך לטוחנן ולעשות מהן קמח אלא אין טחינה אלא בתבואה שדרך לטוחנן כדי לבשל הקמח ולכן כל שחותך כדי לבשל הוא תולדות טחינה אבל החותך לאכל חי הוה כמו חתיכה בפירות לאוכלן חיים דלאו כלום הוא, כי סתם פירות דרכן לאכל רק חיין ולא מבושלין כי הבשול אינו מתקנן אלא מגרען ומשתנין לגריעותא ואובדין את ברכתן כמ"ש רבינו בפ"ח מה' ברכות ה"ג ע"ש, והנה זה הוא באור דברי רבינו בדרך כלל, ועתה אבוא לבאר פרטי דבריו ע"פ דברי הסוגיא בעזה"י

והנה ז"ל המשנה בדף קנ"ה מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין, אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה ע"כ, ובמשנה דף קנ"ו ב' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים כו', ובגמרא בדף קנ"ה פליגי ר"ה ור"י, ר"ה אמר הן הן פקיעין הן הן כיפין פקיעין תרי קשרים כיפין תלתא קשרים זירין דארזא וה"ק מתירין פקיעי עמיר ומפספסין וה"ה לכיפין אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר, קסבר למטרח באוכלא טרחינן לשויי אוכלא לא משוינן, ור"י אמר הן הן פקיעין הן הן זירין פקיעין תרי קשרים זירין תלתא כיפין דארזא, וה"ק מתירין פקיעי עמיר אבל פספוסי לא וכיפין פספוסי נמי מפספסין אבל לא הזירין לפספס אלא להתיר, קסבר שוויי אוכלא משוינן מטרח באוכלא לא טרחינן, תנן אין מרסקין את השחת ואת החרובין מאי לאו חרובין דומיא דשחת דרכיכי אלמא לא טרחינן באוכלא ותיובתא דר"ה, לא שחת דומיא דחרובין דאקושי כו' ת"ש מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מאי לאו דלועין דומיא דנבלה דרכיכי אלמא טרחינן באוכלא תיובתא דר"י לא נבלה דומיא דדלועין דאשוני והיכי משכחת לה בבשר פילי כו' עכ"ל הסוגיא

והשתא הלא לכאורה לא אתיין דברי רבינו לא כר"פ ולא כר"י דלר"ה איירי הא דאין מרסקין רק בקשין ולר"י איירי רק ברכיכין, והא דמחתכין את הדלועין איירי לר"ה ברכיכי ולר"י רק באשוני, ורבינו כתבן בסתמא ולא חילק ביניהן וזה הוא דלא כחד, גם בגמרא אמר לר"ה הטעם דאין מרסקין משום דמשוינהו אוכלא ולר"י משום טירחא, ואלו רבינו אמר טעם אחר משום שנראה כטוחן, גם דנראין דבריו סותרין בתוך כד"ד דבריסוק השחת והחרובין אמר דנראה כטוחן, ובדלועין ונבלה אמר דאין טחינה בפירות, גם בהא דמפספס באלומות כתב המ"מ דדבריו הן לא כדברי ר"ה ולא כדברי ר"י ע"ש, אלו הן הספיקות שיש בדברי רבינו ע"פ הסוגיא

אמנם לפי מ"ש נלע"ד דדברי רבינו מובנים ומיושבין בפשיטות מאד, דהנה לכאורה אין דברי הסוגיא מובנת כלל, דהמשנה דתני בבא אחת לאיסורא ובבא אחת להיתירא, והיינו השחת וחרובים נקט להו לאיסורא, והדלעת והנבלה נקט להו להיתירא, הלא בודאי איירי בתרווייהו בענין אחד, או תרווייהו בקשין או תרווייהו ברכיכין דאל"כ למה ליה למנקט איסורא באלו והתירא באלו ליתני הכל בין האיסור בין ההיתר בשחת וחרובין, או בדלועין ונבלה או בכל ארבעתן וליפלוג וליתני בדידה בין רכין לקשין

ועוד דהרי בכל בבא תני חדא מהרכין וחדא מהקשין, דבבא דאיסורא תני בה שחת מהרכין וחרובין מהקשין, ובבבא דהיתירא תני ג"כ דלועין מהקשין ונבלה מהרכין, ואי דכל החילוק הוא בין רכין לקשין היה לו למיתנא בבבא אחת הרכין ובבבא אחת הקשין, לר"ה הקשין באיסורא והרכין בהיתירא, ולר"י הרכין באיסורא והקשין בהתירא, אלא ע"כ דאיירי בודאי בשתי הבבות בכל ענין בין ברכין בקשין בין לאיסורא בין להתירא, ועכ"פ בענין אחד בודאי איירי בשתי הבבות, ואיך א"כ מוקי לה ר"ה הבבא דאיסורא רק בקשין והבבא דהיתירא רק ברכיכין ור"י מוקי להו להיפך הבבא דאיסורא רק ברכיכין והבבא דהתירא רק בקשין, גם דברי הש"ס בקושייתו בין על ר"ה בין על ר"י ואמר מאי לאו ברכיכי, ג"כ אינו מובן דמאין פסיקי ליה זה דאיירי ברכיכין יותר מבקשין

עוד יש לדקדק בלשון הסוגיא דלגבי שחת וחרובין אמר בתירוצו אליבי' דר"ה מה חרובין דאקושי אף שחת דאקושי, שאמר בזה לשון "דאקושי", ואלו אח"כ לגבי דלעת ונבלה בתירוצו לר"י אמר בלשונו מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני, אמר בזה לשון "דאשוני" ולא דאקושי כדאמר מתחלה, גם מהו זה שאמר הש"ס על זה והיכי משכחת לה בבשר פילי, מאין פסיקא ליה זה דבשר פילי קשה הוא יותר משאר בשר, הפילים משונין הן בגדלם אבל בקשיות בשרם לא מצינו

לכן נראה לע"ד דדעת רבינו בפירוש הסוגיא היא זאת, דחיוב של טוחן לא הוה אלא כדי לבשל לרככו ע"י בשול כטחינת תבואה שהיא רק לעשות קמח ולבשלו ולאפותו, אבל אם חותכו לאוכלו כמו שהוא חי אין בו משום טוחן וכמ"ש לעיל, אמנם דבר שהוא קשה לאוכלו מצד עצמו כשהוא שלם ובא לחותכו דק דק כדי לרככו שיהא יפה לאכילה, בזה אסרוה מדרבנן לעשות