זיו המשנה חלק א קיב

ובמציאה הוא להיפך דלהוליך פחות פחות מד"א עדיף להו לרבנן שהתירוה בשעת הדחק, והנתינה לעכו"ם לא התירו בה כלל כשעדיין לא באה לידו ע"ש, ובזה א"ש ג"כ מה שבכיסו אף שלא התירו להוליכה פחות פחות מד"א אלא מדוחק כשאין לו לא עכו"ם ולא חמור ולא חש"ו, ואף עפ"כ לא הצריכוהו להחשיך עליה, ובמציאה קודם שבאת לידו דדעת רבינו הוא דדמיא ג"כ לכיסו לענין ההיתר דהולכה פחות פחות מד"א, ועכ"ז הצריך בה רבינו שיחשיך עליה אם יכול, והוא דבכיסו דהרגילות הוא להיות בדרך ובלילה וכל הדרכים בחזקת סכנה הם, ואם נצריכו להחשיך עליה היה נצריכו ללון שם כל הלילה ואח"כ גם כל היום ולהחשיך עליה, זה הוא בודאי בכלל אינו יכול ולכן לא הצריכוה לזה כלל, אבל מציאה דהרגילות הוא למצא בעיר וביום שפיר הצריכוהו להחשיך עליה אם יכול, ותדע דהרי לא הצריכו אלא להחשיך עליה לבד והיינו להיות אצלה כל היום עד חשכה, אבל לא הצריכו ללון שם כל הלילה וגם יום המחרת עד חשכה דזה ודאי אינו יכול נקראת אף בעיר וכ"ש כשמוצאה בדרך בע"ש כשקדש היום ודו"ק

הלכה ולא יצא הגמל עקוד יד ולא עקוד רגל וכן שאר כל הבהמה. הנה במשנה דף נ"ד אמרו לא עקוד ולא רגול, ובגמרא אמר ר"י עקוד עקידת יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם, רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו, וכתב המ"מ ורבינו ז"ל הזכיר עקוד יד ועקוד רגל שר"ל יד אחת או רגל אחת והכל בכלל זה עכ"ל, ודבריו אינם מובנים לכאורה, ונלע"ד דרבינו מפרש דהברייתות שם לא פליגי לענין דינא כלל אלא רק בלשון עקוד ורגול ולכן בין להברייתות כולהו שם בין לר"י כל ענין עקוד ורגול בין יד אחת בין שתי ידים בין יד ורגל בין שתי ידים ושתי רגלים בין רגל אחת הכל אסור, ולשון עקוד לכ"ע שייך על היד ולשון רגול שייך על הרגל, ור"י דאמר עקוד עקידת יד ורגל, עיקר לשון עקוד הוא משום היד, ולזה אמר כעקידת יצחק בן אברהם דעיקר העקידה היה משום היד שלא יקלקל הסכין בידו מחמת בעיתותא או שלא יניח בידיו מלהשחט כלל, אלא דאמר יד ורגל להורות דלאו דוקא יד לבד אלא ה"ה יד ורגל ביחד, וא"כ ידעינן דה"ה שני ידים ושתי רגלים, ורגול הוה רגל אחת שכופף ע"ג שוקו וה"ה בכופף היד ע"ג זרועו, ולזה אמר ר"י לרבותא רגול שלא יכוף ידו ע"ג זרועו, אבל שם רגול בודאי קאי על הרגל לעיקר אלא ר"י משמיענו דלא דוקא הוא אלא ה"ה ידו, וכן הברייתות ס"ל הכי אלא דאותבי' עליה שם מהברייתות רק על שם עקוד דאמר דלא שייך אלא ביד לבד, ולכן שפיר כתב רבינו כלשון המשנה וכלשון ר"י עקוד יד ועקוד רגל והאיך שיעקדם אם הם לבדן לכוף יד ע"ג זרוע ורגל ע"ג שוקו או לעקדם ביחד יד ורגל או שתי ידים או שתי רגלים או כולם ביחד הכל בכלל האיסור לכ"ע וד"ל

הלכה יב הזכרים יוצאים כו' ובמטלניות המרוקמות שמיפין אותן בהן. ובהשגות, אין זה נכון דהא אמרינן בין לנוי בין לשמר אסור עכ"ל

והנה המ"מ בהלכה י"ג כתב לענין זוג דנוי הרגיל לכל בחול אסרו גם בשבת, ולכן היה הזוג מותר אם לאו משום דנראה דאזיל לחינגא, ואסרו כעין זהורית ורצועה בין קרני' משום שאינו נוי הרגיל בחול לכל ע"ש, וא"כ יאמר דגם הני מטלניות איירי בנוי הרגיל לכל בחול, אבל א"כ היה לו להרי"ף ולרבינו לפרשי' בהדיא

לכן נראה לע"ד שלא אסרו משום נוי אלא זהורית שבין עיניו ורצועות שבין קרניו שאינו דרך מלבוש אבל אלו מטלניות שהם דרך מלבוש לא גריעי מהעור הקשור על לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים וד"ל

הלכה יד כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו כו' שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. עמ"מ ושהקשה דביבמות מ"ח ב' מוקמינן לקרא זה בעבד ערל איך מביא אותו רבינו לעבד מהול ע"ש

ולעד"ן דלא ק"מ דרבינו כוון לילף מהאי קרא רק ההיקש שאיתקש בן אמתך לשור וחמור לענין אזהרה על האדון למונעם ממלאכה אף שעל עצמן לא שייך בהן שום איסור, וא"כ יש לנו למילף עוד גם עבד ואמה שמלו וטבלו שהם מוזהרים גם בעצמן מלעשות שום מלאכה גם בשביל עצמן דג"כ אזהרה על האדון למונעם מכל מלאכה דלא גרעי מבן אמתך לענין זה, ועוד ק"ו הוא, ואף דגם עבד ואמה אשר מלו וטבלו אתקשו לשור וחמור בקרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וגו', מהתם אין ראיה דהלא הגמ' יליף מניה מחמר בריש מי שהחשיך וכתביה רבינו בריש פ' זה והיינו שהוא עושה המלאכה עם השור והחמור ביחד, ולא ידעינן מזה לענין עבד ואמה ג"כ אלא לענין מלאכה אשר יעשה, עם העבד והאמה ביחד כעין חרישה ומחמר, אבל שיהיה האדון מוזהר עליהם למונעם ממלאכה גם כשעושין הם לבדם בעצמם זה לא שמענו אלא במה מצינו מבן אמתך, והא דאמר ביבמות שם כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור, הוא רק לענין אזהרת העבד עצמו אבל אזהרה על רבו ודאי לא שמענו מקרא זה כלל, והמ"מ שכתב דאי לאזהרת עבד עצמו כבר נזכר לא תעשה כל מלאכה וגו' הרי כבר כתבתי דזה אינו דאתא רק לענין מלאכה הנעשה בשותפות הוא ועבדו ובהמתו כעין מחמר, ואדרבא קרא זה הוא' אזהרה על האדון לבל יעשה מלאכה עם עבדו ובהמתו ביחד ולא קרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וא"ל דא"כ אכתי מנא ליה להש"ס שם דוינפש בן אמתך הוא עבד ערל דלמא עבד מהול ואתא לאוסרה על האדון, דבאמת אם היינו מוקמינן ליה בעבד מהול ג"כ ג"כ אין שום משמעות בקרא זה לאזהרה על האדון, ורק עתה דמוקמינן ליה בעבד ערל דהוא עצמו ודאי דאינו מצווה כלל, הוא דידעינן שע"כ הוא אזהרה על האדון, ואזהרה על האדון בעבד מהול ודאי ידעינן ג"כ מניה במה מצינו וגם בק"ו וכמ"ש, ולכן שפיר הביא רבינו רק קרא וינפש בן אמתך

ולפ"ז נלע"ד דגם מ"ש רבינו בסוף דבריו "במי נאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל כמו בן אמתו שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת", דוקא קאמר שהוא לקיטו ושכירו, ולא כדברי המ"מ שכתב דלאו דוקא הוא אלא אפילו אינו שכירו אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה לצורך ישראל שהרי כל שעושה אותה המלאכה בשביל ישראל הרי הוא כשכירו באותו דבר עכ"ל, ונפלאתי ע"ז דהרי רבינו דייק בלשונו כמו בן אמתו דוקא שהוא שכירו הקבוע אצלו כמו בן אמתו, ודייק עוד שלא יעשה מלאכה לישראל "רבו דייקא, ולא לישראל שאינו רבו, אבל בודאי לקיטו ושכירו דוקא קאמר ולענין שהאדון הוא מצווה למונעו שלא יעשה שום מלאכה בשבילו, כמו בן אמתך דקרא שהוא אזהרה על הארון כן איתקיש הגר אליו לענין שיהא האדון מוזהר עליו למונעו שלא יעשה מלאכה בשבילו אע"פ שלעצמו מותר לו לעשות מלאכה בפרהסיא כעכו"ם גמור אבל בשביל אדונו האדון מוזהר עליו ולכן בודאי שכירו ולקיטו בדוקא קאמר, אבל באינו שכירו בודאי לא שייך אזהרה על כל אחד וא' מישראל למונעו מעשיית מלאכה כשעושה בשבילו, דשלא לגבי אדון לא עדיף הוא משאר עכו"ם שאין בזה גם איסור דרבנן, כדאמרו עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן, ובודאי גם הרשב"א דפליג על רבינו לא אמר אלא לענין אמירה דס"ל דאסור לומר לו מפורש שיעשה לו מלאכה אף ע"ג דאינו שכירו ולקיטו, אבל בלא אמירה שיהא הישראל מוזהר עליו למונעו בודאי שפיר קאמר רבינו דלקיטו ושכירו בדוקא ומשום דאיתקוש לבן אמתך וכמ"ש, ואף לענין אמירה לא ברירה לי סברתם דבמאי הוא עדיף משאר עכו"ם דאמירה אינו אלא שבות, כיון דעל עצמו אין שום איסור לעשות מלאכה כשאר עכו"ם, ולמה יהיה אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה גם בשביל ישראל אם אינו רבו, ואי משום גזה"כ, הרי ודאי שפיר קאמר רבינו דאיתקוש לבן אמתך שיהיה שכירו הקבוע דוקא, וצ"ל דהם ס"ל דע"כ