זכרו תורת משה כו

עדיין רחוק הוא ממידת ענוה כי ענוה הוא שאפי' מחרפין אותו אינו עושה בו שום התפעלות כדמצינו במרע"ה שדברו עליו מרים ואהרן והוא שתק (ע' בדרשות ר"ן) משא"כ מרים ואהרן, ח"ו שלא הי' בהם גאוה רק שאמרו הלא גם בנו דיבר כו' ש"מ שאם אומר אדם אני שוה לזה זה אינו גאוה אבל אם יאמר אני עדיף ממך זהו גאוה ויותר שהאדם חכם וגדול מבני דורו צריך להשגיח ע"ע ביותר ויותר ולדקדק בכל דבר ודבר כי נכנס בסכנת חלול השם ח"ו שאינו מתכפר לו עד מותו וא"כ כל ימיו עכ"פ אינו אהוב בעיני המקום ב"ה, וכ' עוד בס' המדות וז"ל כדי שלא יאמר אדם מ"ש הוא הכל משל אכתוב מה שראיתי בעיני איש א' הי' בעיר א' קהלה קדושה והי' שם גדול אחד תיח וזקן ושימש ת"ח הרבה גדולי הדור ונתגדל בין גבירים גדולים ומחמת רוב הרגלו עמם הי' מדבר עם גדולים ונגידים כאלו היה א' מחבירהם (כפרש"י גבי הגר שהורגלה עם מלאכים) וטבעו שהרחיק ממנו מדת חנופה שכאשר ראה יהי' מי שיהי' שעושה דבר שלא ישר בעיניו א"ל שאינו עושה כהוגן והי' שם באותו עיר איש נכבד בר אבוהון ובר אורין קובע עיתי' לתורה נגיד ועוסק במצות ומהדר במצות וירא שמי' גדול ושנא לרב הנ"ל ואמר מפני שאינו מדבר עמו לפי כבודו כראוי לדבר עם איש כמוהו, ואפי' אם רואה שעושה דבר שאינו ישר בעיניו ראוי לאיש כמותו להדרו, והרב אמר ח"ו מלעשות כה שזהו הי' מדתו של אבשלום כמ"ש והשכים אבשלום כו' ויהי כל האיש הי' לו ריב כו' ויאמר אבשלום אי מזה עיר אתה ויאמר מאחד שבטי ישראל ויאמר אבשלום ראה דבריך טובים ושומע אין לך מאת המלך, ויאמר מי ישימני שופט ואלי יבא כל איש אשר יהי' לו ריב ומשפט והצדקתיו, והדקדוקים רבו והיותר תמוה שהרי הכתוב מעיד על דוד שעושה צדקה ומשפט ואיך לא יסקלוהו על אמרו ושומע אין לך מן המלך ונ"ל דאיתא במשנה גדול הדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ופשטא דלשנא משמע שיאמר לשניהם יל"ד דלמה צריך לאמר לשניהם ודי כשיאמר לא' זכאי או חייב ונ"ל דכתיב לא תהדר פני גדול פרש"י שלא תאמר עשיר הוא בן גדולים האיך אביישנו ואראה בבושתו והנה ודאי לא הזהירה התורה שיפטור אותו מלשלם ולנטות הדין אלא שירצה לחלוק כבוד ורוצה