זכרון יעקב (רמב"ם) קכא

מותר לחולה וכן עיקר עכ"ל ותמהו הלח"מ והמ"ל על ה"ה מאי כוונתו במה שכתב דאפילו ביומו מותר לחולה. אי לחולה שיש בו סכנה כ"ע מודו דמותר ואיך יסברו אחרים שיהא אסור ואם לתולה שאין בו סכנה האיך קאמר דמותר וכתב המ"ל אולי משגה הוא וט"ס יש בדבריו ולענד"נ ליישב דברי הרב המגיד דהנה התוס' כתבו בביצה (ד' ד' ע"א ד"ה בהכנה דרבה קמיפלגי). ועוי"ל דכיון דאם נולדה בי"ט ה"ז אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי מותרת בי"ט הרי ההיתר משום דנולדה בשבת ונמצא דשבת מכינה ליו"ט ובר"ן מפורש כיון דבשבת אסור א כ הוא מכין ליו"ט מדבריו מוכח שעיקר איסורו בי"ט הוא משום דבשבת אסור ואם בשבת היה מותר לא הי' שייך לאסור אותו משום הכנה. ומזה הסברא מדחה הה"מ דברי האוסרים דכיון דאפילו ביומו מותר לחולה דהיינו שאם נשחט לחולה שיש בו סכנה מותר ממילא לבריא באומצא. כדמוכח בחולין (ד' ט"ו) וא"כ לא שייך הכנה בזה ליו"ט שאחריו כיון דגם ביומו משכחת לה שיהא מותר לבריא. והוי"ו של ואפילו לחולה מותר הוא ט"ס בדברי ה"ה וצ"ל דאפילו לחולה מותר ורצה לומר דמשום הכי לא שייך הכנה גבי עגל. ודו"ק היטב

הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ג' אין לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בם מעשה אבל אם היו לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ונא בערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני הלאווין אינו לוקה מן התורה אלא מכין אותו מכת מרדות כתב המשנה למלך דין זה מבואר בתוספתא דקתני דמשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה. ודע שכתבו התוספות פרק כל שעה (כ"ט) ד"ה רב:

ומכאן מוכיח ר"י שהמשהא חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי'. דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לרבי יוסי הגלילי הא מיד שיפדה אותו ה"ל שלו ומודה ר' יוסי דשלך אי אתה רואה אלא וודאי לא עבר וטעמא משי דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כש בערו לבסוף וכו'. והנה עיקר דברי ר"י דלא יראה הוא ניתק לעשה הוא חידוש גדול בעיני שוב ראיתי שדברי ר"י הוא לימוד בידינו בפסחים (דף צה) דאמרינן התם:

לא יראה ולא ימצא דהאי אינו לוקה דהוי לאו שניתק לעשה ודהאי אינו לוקה דה"ל לאו ניתק לעשה ועיין תוספות שם ד"ה וכי וא"כ קשה על רבינו שכתב דאם קנה חמץ או חימץ עיסה לוקה משום דעשה מעשה. והרי לפי סוגיא זו מוכח דהוי לאו הניתק לעשה וא"כ אפילו עביד מעשה לא ילקה משום דניתק לעשה וע"ש מה שתירץ. ובספר דברי שמואל תירץ על הרמב"ם דמיירי בשביעי של פסח שחל בשבת וקנה חמץ בו ביום מן א"י שא"א לקיים בו מצות שריפה וע"ז הקשה החכם צבי הרי הרמב"ם פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים וא"כ א"א לחייבו משום שאינו יכול לשרוף שהרי יכול לפרר ולזרות לרוח או להטיל לים. והקשה המשנה למלך על החכם צבי הרי בחמץ בעינן שיפרר היטב. א"כ כ"ע מודים דיש איסור טחינה באוכלים וא"כ אינו יכול לעשית בשבת ע"ש שהאריך ולענ"ד נראה לתרץ קושית המשנה למלך מה שתמה על החכם צבי (הגם שעל ח"צ קשה הא דקאמר דיפרר אמנם נוכל לקיים עיקר קושייתו דנהי דאסור לפרר בשבת שחייב משום טוחן נלע"ד שעוד יש תקנה להשליך החמץ למקום מטונף ושם אין צריך פירור כמבואר בפוסקים הגם כי לענ"ד צריך ליישב בדין זה כי בחולין (דף ע"א) שם אמרינן גבי נבלה שנבלע נהי דלא חזי בפניו שלא בפניו מחזי חזי וא"כ ג"כ כאן חזי שלא בפניו להדיח המאכל לכן הי' צריך פירור. אך האחרונים הקילו להשליך במקום מיאוס אפילו שלא בפירור ולכן מיירי בכה"ג. וגם באמת זאת לא קשה דהא הוא עבד כדין דזורק לבה"כ וא"כ לא חיישינן אי זריק לבה"כ דידיח ולאח"כ יקח משם משא"כ שלא במקום מיאוס חיישינן שימצא אחר לכן בעינן פירור ודו"ק) אך לענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם דהנה איתא במכות (דף י"ד ע"ב) אמר רבה בר בר חנן אמר רבי יוחנן כל ל"ת שקדמו עשה הי' לוקין עליו והקשה שם ממוציא שם רע דכתיב לו תהי' לאשה לא יוכל לשלחה ותניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ונא הי' לוקה אם כהן הוא הי' לוקה ואינוו מחזיר אמאי לא הי' לוקה גבי ישראל. ל"ת שקדמו עשה הוא ומשני שם הגמרא ודחי להתירוצים. ומסקינן אלא אמר רבא כל ימיו בעמוד והחזיר וכו' הניחא למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו אלא למ"ד קימו ולא קימו מאי איכא למימר מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן האמר לי' ר' יוחנן לתנא תני בטלו חייב לא בטלו פטורי דתני תנא קמי דרבי יוחנן כל מל"ת שבתורה שיש בה קים עשה בטלו חייב לא בטלו פטור ור"ל אמר קימו ולא קימו והרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק כרבי יוחנן דאמר בטלו ולא בטלו וא"כ לאו שקרמו עשה הי' לוקים עליו וחמץ בפסח הוי לאו שקדמו עשה דהעשה דתשביתו כתוב בתורה קודם הל"ת בל יראה ובל ימצא ועיין תוספות מכות (י"ד ד"ה כל ל"ת וכי') דמסיק דדוקא היכי דלא שייך העשה כי אם אחר עבירת הלאו אז לא הוי קדמו עשה כמו גבי גזילה שאי אפשר להשיב אם לא יגזול קודם. וכן בפסח אי אפשר לשרוף באש אם לא יותיר מקודם אז לא הוי קדמו עשה אבל בענין אחר הוי קדמו עשה. לכן שפיר פסק הרמב"ם כאן דחמץ לוקין עליו היכי דיש בו מעשה ומה שמשמע בגמרא פסחים (צ"ה) דבחמץ לא הי' לוקים עליו יען כי ניתק לעשה וכמו שהקשה הלח"מ נראה ברור שהרמב"ם לא היו גורס כלל דהאי אינו לוקה וכמו שהביא המשנה למלך בעצמו היש ספרים דלא גרס לי' רק שהוא כתב שלא גרסו כלל גם דדמי לי' דהאי אינו לוקה וכו' אך לענ"ד נראה דהרמב"ם הי' גורס שפיר דדמי לי' דהוי לאו שניתק לעשה רק דזה אינו גורס דאינו לוקה וכו' ומאי דקרי לי' לאו שניתק לעשה ר"ל שיש בו לאו ועשה. ועכ"ז הוי לאו שקדמו עשה אך הגמרא ר"ל מנין לרבות בפסח שני לאו גרידא שאין בו עשה כלל וכמו שאמר הגמרא במכות. וכי מפני שיש בו עשה נמי מגרע גרע ובהכי מתרצא קושית התוספות ד"ה לא תוציא. שהקשה דהכא קרי לי' ל"ת שניתק לעסה גבי פסח והתם קרי קדים לעשה ודו"ק

והנה לכאורה יש לדון ולומר דהא תינח אם לקח חמץ מן הא דאז שייך העשה ג"כ קודם. כגון אם בחצות היום של ארבעה עשר הפקיר החמץ וקיים המ"ע של תשביתו שאור מבתיכם וכסברת הר"נ שתשביתו פירש תשביתו בלב והיינו הפקר וזכה הא"י בהחמץ ואח"כ קנה הישראל ממנו נמצא העשה קדם ללאו לכן חייב משא"כ אם חימץ הישראל עסה איך קיים העשה קדם. ואי משום שיכול להפקיר קודם החימוץ בזה לא מקיים המ"ע תשביתו שאור כי בשעה שמפקיר עדיין