זכרון יעקב (רמב"ם) קכ

חדושים על הרמב"ם

הלכות דעות (פ"ד הלכה כ"ג). עשרה דברים וכו' וכתב הלח"מ דרופא ואומן הם ב' דברים ע"ש ולענ"ד נראה יותר טוב לחשוב אותם לאחד. כדי שנוכל לחשוב וב"ד מכים וחובשים בשתים. דהא בתורה כתיב שופטים ושוטרים. ושופטים הם ב"ד. ושוטרים הם המכים וחובשים. ובוודאי בתורה הם שני דברים וכן ה"נ. והנה רבינו חשיב מים מצוין כמו נהר או מעין וברייתא ספ"ק דבסנהדרין לא חשיב הא ומסתמא היתה כן גירסת הרמב"ם בברייתא

הלכות ק"ש פ"ג הלכה ה' הקשה הכ"מ וכן הלח"מ דמשמע מדבריו שכל השמות שהם נמחקים מותר לאמרן בביהמ"ר והרי בגמ' אמרו דאסור להזכיר שלום במרחץ ושלום הוא אינו מהשמות שאין נמחקים. ולענ"ד נראה לומר שתיבת שלום לא אסור אלא בשאלת שלום דווקא כדמוכח לשון הגמרא ואסור בשאילת שלום ולא קאמר אסור להזכיר כלום וכן כתב הט"ז בא"ח (סי' פ"ד) ע"ש אך להזכיר חיבת שלום בלבד כיון שאינו מורה על שאלת שלום דווקא כי אולי כוונתו על אדם אחד שנקרא שמו כן מותר להזכיר אבל בשמות המיוחדין אסור בכל גווני וכן משמע מלשון רבינו שכתב שאסור להזכירן משמע דגם זכירה בעלמא אסור אך הקושיא של לח"מ במקומה עומדת דלמה לא הזכיר רבינו הדין דשאלת שלום אסור בביהמ"ר

הלכות תפלה פ"ג. המגיה במ"נ הקשה על הכלבו שכתב י"א טעה בק"ש של שחרית אין לו תשלומין לערב ורבינו חיים כתב דדין ק"ש ותפלה שוין והקשה המגיה הרי תלמוד ערוך בידינו מעות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כאמור. וכתב הבאה"ט הלכות ק"ש ע"ז דדברי המגיה תמוהין הם דשם בגמ' קאי במזיד כדקאמר ההם מזיד שאני ואדרבא משמע מהתם דדין ק"ש ותפלה שוין ולענ"ד נ' דהמגיה תמה בהפך על הדעה ראשונה שכתב הכלבו די"א דק"ש אין תשלומין. דהא בגמ' משמע דק"ש ותפלה שוין דדוקא ביטל במזיד אין לו תשלומין הבל בשכח גם לק"ש יש תשלומין

פ"ז ה"ח. בתשעה באב וביו"כ אינו מברך על נ"י ולא המעביר וקודם לזה הביא ההולך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי משמע מלשון רבינו דבט"ב וביו"כ מברך שעשה לי כל צרכי (עיין באו"ח סי' תקי"ד בבאה"ט ס"ק י"א) והטעם נ"ל שהברכה לא נתקן דווקא על מנעלים של עור כ"א גם על שאר מנעלים וזה יכול לנעול גם בט"ב ויו"כ ודו"ק

פרק י' ה"ב עיין לח"מ שהקשה שם למה חילק הרמב"ם בין ג' ראשונות לשאר ברכות ולענ"ד נ' דבשלשה ראשונות לא שייך טרחה כ"כ. משא"כ בשאר ברכות. וראי' שבהל' י"ב כתב ג"כ דין זה שאם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר כיון שאין טרחה כ"כ

פרק י"א הלכה י"ב כתב הרמב"ם אפילו כותל אחד בונה תחלה את החדש ואח"כ סותר חת הישן. צ"ע מאין הוציא דין זה גם הכ"מ לא הראה מקום לדין זה ולעד"נ שיצא לו זה ממעשה דר' אשי דחזי תיוהא בי כנישתא דמתא מחסיא סתרי' ועייל לפוריי' ולא אפקי'. ונראה דהרמב"ם פירש שבבהכ"נ גופא הכניס מטתו ודלא כפירש התוספת שפירשו בסמוך לביהכ"נ וסבר דביהכ"נ דבבל על תנאי הם עשויות. כפירש"י שמ תרין לאכול ולשתות ג"כ ומסתמא לישן ג"כ ורבינא ורבא אוני מחמירים על עצמם היו שלא לכנוס לביהכ"נ ור' אשי שכוונתו היתה ש בנה ביהכ"נ על ידי זה במהרה לכן לא החמיר על עצמו. והי' נראה בעיני הרמב"ם דוחק לפרש דסתרי' לכל הביהכ"נ דא"כ לא שייך למימר דעיילי' לפוריא התם לישן במקום מגילה לכן פירש דלא סתר רק כותל אחד והכניס מטתו שם והגמ' עצמו אמר דלכן סתר דחזא ביה תיוהא משמע בלא"ה אסור אע"ג דאינו צריך לתקן כ"א כותל אחד ומזה יצא להרמב"ם דין חדש שאפילו לסתור כותל אחד אסור ודו"ק

הלכות נ"כ פ' ט"ו ה"ג. בלח"מ הקשה לשיטת רמב"ם דא"כ ל"ל להגמ' למיעבד צריכותא ולומר דאי אשמעינן שחיטה משום דעבד עבודה אבל השתחואה דלא עבד עבודה וכו' לימא דשחיטה דווקא במזיד אסור אבל בהשתחואה אשמועינן ר"ש דאפילו בשוגג אסור. ולענד"נ בדרך אפשר דאולי כוונת הגמרא הכי הוא דאי אשמועינן שחיטה משום דעבד עבודה ר"ל שהי' במזיד שבמזיד נקרא עבודה אבל השתחואה דלא עבד עבודה כו' ר"ל שלא היה במזיד רק בשוגג. וראי' דבשוגג לא נקרא עבודה דקיי"ל עכו"ם של ישראל אינה אסורה עד שתעבד ושם נראה דפירושו דוקא במזיד ולא בשוגג. דכן מוכח מהטעם שכתב ושם בסתר אינו אסור עד שיעשה דברים של סתר ובשוגג אינו נעשה בסתר. מזה נראה דעבודה נקרא דווקא מזיד אך בחמת זה דוחק לפרש כן הגמ' וה' יראנו נפלאות בתורתו

פקחתי עיני על כל הלכות נ"כ ולא מצאתי מפורש ברבינו הדין של זר העולה לדוכן דאיתא בכתובות דעובר בעשה ורבינו לא זכר מזה וכן נושאי כליו לא העירו מאומה

בהלכות יו"ט פ"ב ה"א הביא הרב המגיד ב' סברות על עגל שנולד בשבת הסמוך ליו"ט יש אוסרים ביו"ט ויש מתירין ואפילו ביומו