זכר ישעיהו (רמב"ם) עד

דמוקמינן למתני' בע"כ בכה"ג הרי גם איסור טומאה ביו"ט אתי בב"א עם טומאת כהן ונזיר והדק"ל ליחשוב ט' לאווין. א"ו כמו שכתב רבינו דלא מילקי על לאו זה דובנבלתם לא תגעו. ואין רצוני להאריך יותר בפלפול זה בשכבר מצאתי עיקרי הדברים שהעירו גדולי האחרונים הנ"ל. אבל תוכן הראיה שהבאתי סמך לדינו של רבינו מהך מתני' דמכות חדית היא לן ונכונה היא לענ"ד. ואי משום דאמרינן האי תנא לית לי' איסור כולל. הכי אמרינן בודאי רק לרווחא דמלתא דבלא"ה לא קאי קושיית הש"ס וליחשוב נמי שבועה וכו' דהא תני ושייר וכמ"ש התוס'. ויותר מסתבר דהא דמשני האי תנא איסור כולל לית לי' היינו באיסור הבא מאליו ע"י שבועה וכדעת ר"ל בפ"ג דשבועות ועי' בשעה"מ שם:

ב ולכאורה יש להקשות מהך ברייתא דולאחותו מת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למ"מ. ופי' התוס' בפ"ג דברכות דאע"ג דלא נזכר בקרא כלל מענין עושה פסח מ"מ דרשינן קרא לזה בדרך אם אינו ענין כיון דכבר מביא דרשה לנזיר וכה"ג. והשתא אכתי מנ"ל להביא גם עושה פסח דלמא מרבינן יו"ט דעלמא דאסור להתטמא משום לאו דובנבלתם ל"ת. ואעפ"כ כה"ג ונזיר בי"ט מטמא למ"מ וזה תקשה אף אי נימא דלא מילקי על לאו זה דעכ"פ איסורא הוא. אך זה לק"מ עפי"מ שביארו התוס' התם דדוקא משום דעושה פסח גרידא לא מטמא לקרובים בעינן קרא לרבות מ"מ. וא"כ בנ"ד משום איסור טומאה בי"ט פשיטא דלא דחינן מ"ע להטמא לקרובים ועיי"ש בסוגיא ואין להאריך. (קושיא) ולכאורה יש להקשות מהא דאמרינן בירושלמי מ"ק עושין צרכי רבים במועד וכו' ושורפין את הפרה וכו' והכי פסק רבינו בפ"ז מהיו"ט. ואיך רשאי לשרוף הפרה במועד הא קיי"ל דכל העוסקין בה נטמאו כמגע נבילה והרי אסור לכל ישראל להטמא ברגל אפי' בטומאת נבילה. דהך קרא ובנבלתם ל"ת בנבילה איירי. וי"ל דצרכי רבים שאני. ועוד דע"י שריפת הפרה אינו מרבה טומאה ברגל רק אדרבה בזה הוא ממעט את הטומאה דע"י אפר הפרה יהי' מטהר טמאים:

עוד יש להעיר קושיא בהא דאמרינן אין רואים את הנגעים במועד דשמא יהי' נמצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל (היו"ט שם הי"ו) וברואין את הנגעים בתחלה איירי ושלא נזקק עדיין לטומאה עיי"ש במ"ל שהאריך למעניתו. וקשיא לי אמאי לא נתנו חכמים טעם יותר חזק שיש בו משום איסור דאורייתא דחייב אדם להיות טהור ברגל ואסור להטמא וא"כ איך רשאין לראות הנגעים פן יצא חייב וטמא טמא יקרא. וי"ל כיון דאם היא נגע צרעת הרי בדין טמא הוא באמת לכן אין בזה איסור משום מטמא א"ע ברגל:

סוף הלכות גניבה מי שאין לו דמים ששיבר כלים בביאתו פטור כמו שביארנו כוונתו למה שביאר סוף ה' חובל ומזיק בדיני רודף ששיבר את הכלים עיי"ש. וכן אולי כוונתו לאותן דינים שביאר לעיל פ"ג בענין קלב"מ. ולפי שיש לי קצת בירורי דברים בענינים אלו אמרתי להאריך מעט. ולענ"ד הם דברים נכונים בס"ד:

בפרק בן סורר ומורה (דף ע"ב) אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור. מ"ט בדמים קנינהו. אמר רבא מסתבר מלתא דרב כששיבר דליתנייהו אבל נטל לא:

והאלקים אמר רב אפילו נטל וכו'. מיתיבי' הגונב כיס בשבת וכו' רבא איגנבו לי' דיכרא במחתרתא וכו' לא קבלינהו הואיל דנפיק מפומי' דרב. ובתוס' הקשו על זה והא הוא מחוייב לצאת ידי שמים דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. וא"כ אמאי לא קבלינהו רבא. ותירצו שהם לא היו רוצים להחזיר רק אם יתחייבו בדיני אדם. ותירוצם לא אתי שפיר אי מהני תפיסה בזה. וכבר דברו בזה המחברים המשובחים. ואענה אף אני חלקי לענ"ד בהבנת הענין אשר עי"ז יתיישרו כמה קושיות ודקדוקים:

(אמיתת הענין בדמים קנינהו) א הנה באמת יש לדקדק מאי האי דנקיט בלישני' משום דבדמים קנינהו. ומי זוטר לי' למינקט לשון חכמים שבכל מקום משום דקים לי' בדרבה מיני'. וע"כ אומר אני דבדיוקא קאמר בדמים קנינהו. היינו שקונה בתורת קנין ממש. ואין זה ענין קלב"מ שבכל מקום. דהתם הוא רק דמיפטר בכח קלב"מ והכא חזינן כאלו בדמים קנינהו ונתן תמורתן. ואל תתמה איך אפשר שיהי' אדם קונה דבר שאינו שלו בלא ובלא מחיר ואף שלא ברצון חבירו. הנה בא ואראך דוגמתו כיוצא בו. שמצינו ג"כ לרב שפסק כה"ג. וגם התם מפרש רבא דבריו כמו הכא והוא מה דמצינו בב"ק (דף ק"ו ע"א) אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ואח"כ באו עדים פטור. שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם. כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון. אמר רבא מסתברא מלתא דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותי' דמרי' קאי לא. והאלקים אמר רב אפילו בפקדון (ועיי"ש בסוגיא ופלפלו שם קצת בזה). הרי דגם שם סבר רב דע"י שזה נשבע לשקר הוא נשכר. וקנה להפקדון. וה"נ כעין סברא זו סבר הכא דע"י שבא במחתרת ונסתכן באותה שעה והי' כל מוצאו יהרגנו ע"כ אז בדמים קנינהו. ויש הבדל רב בין זה ובין ענין קלב"מ. דהא דפטרינן בכל מקום משום קלב"מ הוא מטעם דדרשינן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. וזהו צווי אל הב"ד שבישראל אשר אין ביכולתם לגבות ממנו משום שתי רשעיות אף שהחיוב מוטל עליו. ועל כן התם בכ"מ הוא שפיר מחויב לצאת ידי שמים. משא"כ בנ"ד בבא במחתרת הרי הוא פטור מטעם דבדמים קנינהו. שהוא כעין קנין ממש. כאלו קנה חפץ מן השוק בקנין טוב. ולכן אין כאן עליו שום חיוב. ופטור אף לצי"ש. ואף אי תפיס מיני' לא מהני לפי שהוא פטור בעצם ואין לו משפט ממון:

ובזה מיושב קושיית התוס' הנ"ל בהני דיכרא דרבא דאיגנבו לי' במחתרתא ולא קבלם מאת הגנבים. והקשו הא מחוייבים לצי"ש כמו בכל קלב"מ. ולפמ"ש אין הדין כך בבא במחתרת שהוא מיפטר לגמרי ואין עליו חיוב ממון כלל וכמ"ש. וע"כ שפיר עביד רבא דלא קבלינהו הואיל שהם פטורין אף לצי"ש. והואיל דנפיק מפומי' דרב דאפילו בנטל והם עדיין בעין פטור לכן החמיר על נפשו:

והנה רבא הכריע כסברת רב דכוותי' מסתברא רק בששיבר דסברא זאת בדמים קנינהו אין בה כח רק לפוטרו מתשלומין. אבל שיוכל לזכות עי"ז בכלים של חבירו זה לא מסתבר. וממש כזה הכריע גם התם בב"ק בהפטור ע"י שנשבע כנ"ל. ועי"ז מקשה הכא לרבא מהא דהגונב כיס בשבת דפטור משום קלב"מ אף כשהוא בעין הרי דהתם בהפטור ע"י קלב"מ אין נ"מ בין שיבר ובין נטל. וא"כ נימא גם כאן הכי כשנפטר משום בדמים קנינהו דאפילו בנטל פטור. כן הוא כוונת הקושיא לרבא. אבל לא דתלמודא מערב הני שני ענינים קלב"מ עם בדמים קנינהו. וניחא בזה נמי מה שהקשו התוס' לרבא דמסתבר מלתא דרב בששיבר. והקשו א"כ מאי קמ"ל רב מתני' היא היה בא במחתרת ושיבר החבית אם אין לו דמים פטור. והתוס' תירצו דרב קמ"ל אפילו שיבר אח"כ. אבל אין זה נראה דמיפטר גם כששיבר אח"כ. ועי' במוהרש"א בשם הרי"ף והרמב"ן דפליגי בזה על סברת התוס'. והכי נראה לי ראיה מדברי הש"ס לקמן (דף ע"ג ע"א) דמקשה מהא ששנינו הבא על אחותו חייב קנס. ואמאי הא רודף הוא. ומשני משעת הערה דפגמה איפטר מקטלא ממונא לא משלם עד גמר