זכר ישעיהו (רמב"ם) ז

הכתוב'. וכן עלה בידי להגיד לו זאת מיני' ובי' דהנפ"מ הוא אי מותר שוב לאחר להיות רודף אחר זה המציל כגון ראובן רוצה לחלל השבת ורדף שמעון אחריו להצילו בנפשו מחטא זה. והשתא בא לוי ונמלך בב"ד אם הוא רשאי לרדוף שוב אחר שמעון כדי להציל את ראובן. ובזה הוא הנפ"מ דאם מן הדין שבת ניתן להציל בנפשו. ורק החסרון הוא שהמציל מחלל שבת נמצא דכאן שמעון איננו עובר על שפיכת דמים כשיהרוג לראובן. ורק יעבור על חילול שבת. לכן אסור שוב ללוי לרדוף אחר שמעון. דהרי עי"ז יהי' הוא היינו לוי מחלל שבת חנם שלא לצורך הצלת נפשות ואולם לא כן אליבא דאמת דשבת לא ניתן להצילו בנפשו. הרי אין לו לראובן חטא משפט מות וכאשר שמעון רודף אחריו הרי שמעון הוא שופך דם ויש לו דין רודף אחר חבירו להורגו ולכן מותר שוב ללוי לרדוף אחר שמעון כדי להציל את ראובן וזאת מותר אפילו בשבת אע"ג שיחלל שבת כשיהרוג לשמעון מ"מ הרי משום הצלת נפש דראובן מותר. וא"ש קושית התוס'. וזהו תירוץ נחמד ויפה לנפש תלמידים נבונים לחדד לבם בעומקא של הלכה:

ואמנם בדרך יותר מרווח עפ"י שיקול הדעת הנכון בסברא ישרה נ"ל עוד לחלק בין הנושאים שאין זה דומה להריגת האיש הנידון למיתת ב"ד. דהנה במס' שבת בהא ששנינו פוטר הי' ר' שמעון אף המוציא את המת במטה הואיל דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה פי' דעיקר כוונתו אינה להוצאה רק כדי לטהר את הבית והכלים מטומאת מת. ויותר הי' ניחא לי' שלא יהיה מת ולא יצטרך להוציא והנה הקשה הרשב"א בחי' על זה אם כן אם נפל מורנא ביריעה נימא דמותר לתופרה בשבת מטעם משאצ"ל הואיל דיותר הי' ניחא לי' שלא יפול המורנא ולא יצטרך לתפור. וכן יהי' מותר לתלוש מן המחובר דיותר ניחא לי' שלא יהי' מחוברין ולא יצטרך לתולשן. ומתרץ על זה. דהבדל רב יש בין הך דהכא להנך דבשלמא הכא שפיר נקרא משאצ"ל הואיל שהוא עושה המלאכה עוד בטרם בוא הנזק היינו שהוא מוציא את המת כדי שלא יטמאו הכלים בבואם אל תוך הבית. נמצא שאינו רק מתעסק להרחיק את הנזק קודם ביאתו ורק בשביל זה הוא מוציא את המת לכן פטור. דיותר הי' ניחא לי' שלא יפחד מהנזק ולא יהיה מוכרח להוציא. וכן כה"ג אמרי' גבי צידת נחש דמקרי משאצ"ל הואיל שהוא עושה רק מחמת פחד שלא יזיקנו נמצא דהמלאכה הוא רק הרחקת הנזק למען לא יבא אח"כ. משא"כ היכא שכבר בא הנזק כגון שנפל מורנא ביריעה ונתקרעה. הרי אין זה הרחקת הנזק רק תיקון הנזק אחרי שכבר בא. וזאת נקרא בודאי מלאכה גמורה דהרי אחר שכבר נתקרעה הוא רוצה לתופרה נמצא דהשתא הוא מתקן גמור ומלאכת מחשבת הוא:

המורם מדברי הרשב"א דמלאכה שאינה צריכה לגופה נקראת אותה מלאכה שנעשה למען הסיר הנזק קודם שיבא עלינו. אבל תיקון הנזק שכבר בא מלאכה גמורה היא. וזה ברור ומבורר מכמה מקומות. ועפ"ז מיושב לנכון קושית התוס' דילן שהקשו הא מציל גופי' קא מחלל שבת דאין זה מקלקל בחבורה דתיקונא גברא הוא כיון דמחוייב מיתה כדאי' באד"מ אבל למפש"כ ניחא דלא דמי. דבשלמא הא דלעיל דרציחה אינה דוחה את השבת הרי איירי במי שנתחייב מיתת בית דין על עבירה שכבר עבר ותיקונא גברא הוא עכשיו ע"כ שפיר אסור להורגו בשבת דתיקון גמור הוא דמתכפר ומתקן בזה הנזק שכבר בא. ולא מקרי זאת משאצ"ל רק מלאכת מחשבת. משא"כ בנ"ד. במציל את חברו שלא יעבור עבירה דרשאי להציל דוקא רק עד שלא עבר ועשה דבשכבר התחיל לעשות שוב אין מצילין אותו ואסור להורגו רק יהי' נידון בב"ד. ככל משפטו (כמבואר בדיני רודף) וכיון דמיירי רק קודם שעבר העבירה והוא רוצה להצילו בנפשו שלא יגיע לעבירה זו. הרי זאת היא רק מלאכה שאינה צריכה לגופה דבהריגתו הוא רק מונע הנזק שלא יבא. ודמי ממש להמוציא את המת כנ"ל דפוטר הי' ר' שמעון משום משאצ"ל. וכאן קושית התוס' רק אליבא דר' שמעון היא דלדידי' איכא מיעוט מיוחד בשביל להציל מחילול שבת:

וכדמות ראי' נמצא לזה דבשבת ליכא חילול כלל בהריגת הרודף. דאמרינן בגמרא שם (דף עב) דמים אין לו אפי' בשבת. ובתר הכי מוקמינן האי והוכה על איש אחר דמותר להרוג את זה הואיל דרודף הוא. והנה לעיל קבעי הש"ס מנ"ל דרוצח גופי' נקרא רודף וניתן להצילו בנפשו. והקשו בתוס' לוכח מהך ברייתא דלעיל דמחתרת דמוקמינן באחר דרשאי להרגו. ותירצו דאי מדלעיל היינו אומרים דלאחר רק רשות הוא אבל לא חיוב דאין לו לחשוש לשפיכת דמים של חבירו עיי"ש:

והשתא הנה יקשה לכאורה על דבריהם מאי תירצו דה"א דרשות הוא. והא בע"כ נוכיח דחוב הוא על האחר להצילו. דאי רשות גרידא איך רשאי הוא להציל בשבת ולהרוג את, זה הבא במחתרת הא קא מחלל שבת ואנן מרבינן דקרא איירי אף בשבת. ובשלמא אי חובה הוא ומשום פיקוח נפש שפיר מציל אפי' בשבת. אבל אי לא הי' הצלת נפשות דהאיך. רק רשות לגבי' דמציל האיך יוכל וירצה להציל ולחלל שבת בהריגת הרודף. אלא ודאי מסתברא כמ"ש. דבהריגת הרודף בשבת ליכא שום חילול דהוי משאצ"ל ואין זה רק פטור אבל אסור ולכן אף אי הי' הצלת הנרדף רשות בכ"ז הי' מותר להצילו בשבת דפשיטא דעכ"פ אף לפי הה"א הי' זאת קצת מצוה בהצלה דהאיך (ולא קאמרי התוס' רשות רק לגבי חוב. מצוה רשות נקרא וז"פ) ומותר לעשות בשביל כך לכתחלה משאצ"ל:

והשתא לפי מה שביארתי שפיר נימא גם לדידן ברודף אחר הערוה בשבת דפשיטא דמותר להורגו להצילה הואיל דבהריגתו ליכא רק פטור אבל אסור. (לפי גדולי הקדמונים דפסקי במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' שמעון) ולא דמי לחייבי מיתות ב"ד וכמ"ש:

ונראה להביא ראי' דאף הרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו אפי' בשבת מהא דפריך הש"ס בסמוך ורמינהי אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו. ואי ניתן להצילו בנפשו אמאי משלם הא בשעת מעשה הי' ניתן ליהרג. ע"כ. והשתא אי נימא דבשבת לא ניתן הרודף אחר הערוה להצילו בנפשו. לישני הש"ס דמתניתין דהתם איירי בבא עלי' בשבת. אלא ודאי דגם בשבת ניתן להצילו בנפשו. וזה לענ"ד ראי' ברורה. ומהתימא על המש"ל שהניח ספק זה בתיקו וכן תיכף בתחילת דבריו שכתב דברודף אחר חבירו להורגו פשיטא לי' דנהרג אף בשבת דסברא הוא משום פקוח נפש דהאיך ותלה הדבר בסברא גרידא. והלא מפורש הענין בגמרא. דמים אין לו בין בחול בין בשבת. כמ"ש לעיל:

עוד אמרתי. לתרץ קושית התוס' הנ"ל בדרך מושכל דאצטריך קרא למעוטי שבת דלא ניתן להצילו בנפשו כגון בעבד כנעני שרוצה לחלל שבת אי רשאי הי' רבו להצילו בנפשו. דאי לאו קרא היינו אומרים דרשאי רבו להצילו בנפשו ולא שייך תו להקשות הא מציל גופי' קא מחלל שבת דחובל בחבירו. ז"א דהא גם השתא יש עליו איסור חילול שבת דמחוייב בשביתת עבדו וכיון שלא ינצל מחילול שבת בין כך ובין כך לכן מוטב יותר להצילו בנפשו ולא יבא העבד עכ"פ לידי חילול. כן היינו אומרים אי לאו קרא. לזאת אצטריך קרא למעוטי דלא ניתן כלל שבת להצילו בנפשו ואסור לו להרוג את העבד דלאו בר קטלא הוא ואע"ג דע"י חילול העבד יעבור הוא בשביתת עבדו. מה בכך. מ"מ אסור להורגו דלענין זה שוב נדחה שבת משום פקוח נפש: