זכר ישעיהו (רמב"ם) סה

קמה חייב הרי דרשות הפוטר אינו עוקר החיוב שכבר חל ואין להאריך:

וראיה לדבר. הלא מצינו ממש דוגמת זה בדיני פט"ח דחמור בכור הנולד ברשות כהן פטור מפדיון פט"ח ואעפ"כ אם נולד ברשות אבי אמו ישראל וחל עליו הפדיון ואח"כ נפל בירושה לבן בתו כהן הרי חייב לפדותו ולהפקיע איסורו כמו שמבואר בענין (בכורות דף י"א סוף ע"א עיי"ש בפירש"י) ולא אמרינן דרשות כהן פוטר מזה החיוב שחל מקודם. וה"נ נימא בנ"ד לענין חיוב מעש"ב דכשבא לידי חיוב מקודם אז אין רשות הכהן מפקיעו אבל לעולם כל הנולד ברשות כהן פטור ממעש"ב:

ומעתה יבא על נכון מה שהערתי בסוגיא דילן והכי הוא סוגיא דשמעתא. כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר אאי"ל בבא ליד כהן. כלומר וכגון שבא לידו אחר שנתחייב ביד ישראל דתו לא יפטרנו רשות כהן. הנה מ"מ פטור דהרי שנינו הלקוח והניתן במתנה פטור ממעש"ב. ולק"מ קושייתי לוקמי בבא ליד כהן מחוסר זמן דלא מיפטר מטעם לקוח. זה אינו. דאז תו ליכא עליו חיוב כלל מחמת רשות כהן דפטור היכא שלא נתחייב מקודם וא"ש:

וניחא נמי מה דנקט רב נחמן ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים מא"א כהן שהי' לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהן וכו' ומעשרן והן שלו. ואמאי נקט דוקא שנתגלגלו הפט"ח שני פעמים בירושה מישראל לכהן ומכהן לישראל. הא גם בכהן היורש מצי לסיים ומעשרן והן שלו. א"ו דכהן פטור ממעש"ב. איברא דבהא מצינו למימר דלאו דין מעש"ב בעי לאשמעינן. רק מתנות שלא הורמו וכו' כדמסיק התם:

איברא שראיתי בתוספתא כאן במס' בכורות דמפרש באמת למתני' בכה"ג. וז"ל התוספתא. איזה פדיון פט"ח שנכנס לדיר להתעשר ישראל שהיו לו ספיקות ועמד ופדאן וכן כהן שירש אבי אמו ישראל (כצ"ל) זהו פט"ח הנכנס לדיר להתעשר. ולכאורה מכאן סתירה למ"ש ומוכח מזה דכהנים חייבין במעש"ב. אך זה לק"מ. דאיירי כגון שאותן השיין שהכהן פודה בהן נפלו לו ג"כ בירושה מאבי אמו ישראל ושנתחייבו כבר במעש"ב ברשות הישראל וכמ"ש. וניחא לי' להתוספתא למידחק כי האי כדי להעמיד המשנה כמשמעה דאיירי בבא ליד כהן. ומהא דראב"ע שעישר תליסר וכו' למעש"ב. אין ראיה די"ל דמעשר זה הי' למלך כמ"ש התוס' בשם ה"ר אלחנן עיי"ש. ולענ"ד נראה דאותו מעשר הי' לצדקה כמו מעשר כספים. והוא מן התורה לדעת קצת (עי' ט"ז יו"ד ס"ס של"א) וכמו כן מהא דס"פ הגוזל שהביא רבינו הרמב"ם ראיה מדאמרינן אי יורשין הוו הכהנים בירושת הגר חייבין במעש"ב. הנה לפי ענ"ד אין ראיה. חדא דסתמא איירי כגון שאותן בהמות כבר הגיעו לחיוב מעשר ביד המוריש הגר שאז אין רשות כהן פוטר וכמ"ש. ועוד יותר נ"ל דאפילו כשלא באו עדיין לידי חיוב מעשר רק אחר שבאו לרשות הכהנים אעפ"כ חייבים דחזינן כאלו מורישם קיים. כדפי' רש"י בבכורות (דף נ"ו ע"ב) לגבי קנו בתפוסת הבית חייבים. דאע"ג שהם שותפין ולא קרינן יהי' לך מ"מ חייבים קודם שחלקו דחשבינן כאלו מורישם חי. ולכן גם כאן כשהכהנים הם היורשים כמו דלא מיפטרי מטעם יהי' לך. מחמת דחזינן כאלו מורישם חי ה"נ לא מיפטרי משום כהונה. דחזינן כאלו עדיין הגר קיים וברשותו הם דחייב במעש"ב:

ג ובדרך פלפול קצת יש עוד להביא ראיה להפך דכהנים פטורים ממעשר בהמה. מהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ח ע"ב) לרבנן יכיר למה לי כשצריך הכירא. למאי הלכתא הא מיגו דאי בעי מיתבא לי' מתנה. בנכסים שנפלו וכו' ולר' מאיר דאמר וכו' עיי"ש ובפי' רש"י. ויש לתמוה אמאי לא קאמר הש"ס דנ"מ לענין מעש"ב דקיי"ל הלקוח והניתן במתנה פטור ממעשר בהמה אבל היורשין קודם שחלקו חייבים.דהשתא שפיר צריך הכירא לענין זה שיהי' נאמן למיתב לי' חלק בכורה בתורת ירושה ולא יתבטל חיוב מעשר בהמה מבהמותיו. אבל אלו יהיב רק בתורת מתנה יפטור ממעשר בהמה. כן קשה לכאורה (הגם שיש לתרץ דהא סוף סוף יש לו להאב מיגו בגוף הענין שהוא בכור דאי בעי יתן לו במתנה ומה לו לזה שיש נ"מ למעשר בהמה. ואין להאריך ודוק). אמנם לפי מ"ש דכהנים פטורים ממעשר בהמה ניחא דלא מצי לתרץ הכי דאז יקשה שוב (כמו דמקשה הש"ס ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'). ולרע"ק דמוקים להאי קרא דכי תהיינה לאיש וגו' (שסיומא דפרשה הוא קרא זה דיכיר) בכהן דוקא דשבקי' לקרא דדחיק ומוקים אנפשי' (קידושין דף ס"ח) הנה לדידי' מה איכא למימר דתו לא מצינן למימר נ"מ לענין מעש"ב דהא כהנים בלא"ה פטורין ממעש"ב אפי' ביורשין כן יש להוכיח לכאורה. אמנם יש לטעון על זה למימר ולטעמך דכהנים פטורין ממעש"ב אכתי קשה דהא סוף סוף לא עדיף פטור זה מן הפטור דמצינו גבייהו בחיוב בכור אדם ופט"ח דכהנים פטורין ואעפ"כ בכהן חלל חייב (בפרק יש בכור) וא"כ הרי כאן לרע"ק דמוקי לקרא דאחת שנואה בבעולה לכה"ג וממנה נולד בן השנואה. א"כ הרי הוא חלל שחייב בבכורה וה"ה דחייב ג"כ במעשר בהמה והדק"ל לימא הש"ס נ"מ לענין מעש"ב. אך אכתי יש לתרץ נהי דחלל חייב במעש"ב הא יש כאן ג"כ בן האהובה שהוא בע"כ כהן כשר וא"כ חלקו פטור ומסתברא ג"כ דפוטר כשיש לו שותפות וכמש"ל. וע"כ שוב נתחזקו הדברים כדמות ראיה מהך סוגיא דיכיר כל זה הוא בדרך פלפול יפה:

סוף פרק שביעי. הכניס כל הצאן או הבקר לדיר והתחיל למנות ולקדש עשירי עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה. הרי זה מניחן לגורן אחר והן מצטרפין עם אלו שיולדו ויתעשרו הכל בגורן אחר. ואעפ"י שהוא יודע שאלו ישארו במנין חייב להכניס הכל לדיר והנשאר ישאר. ע"כ:

הך דינא צריך בירור. וכפי שאבאר מתוך סוגיא דשמעתא. ואציע לשון הגמרא. אמר רבא היו לו ט"ו טלאים לא יאמר אברור עשרה ואטול מהן אחד והשאר פטורין אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד והשאר מצטרפין לגורן אחר. תנ"ה וכו'. ופריך הש"ס והתניא ה"ל י"ט טלאים לא יאמר אברור עשרה ואטול מהן א' והשאר פטורין. אלא כונסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל אחד מהן והשאר פטורין ותי' ר"ה בר סחורה בדיר שיש לו ב' פתחים ויצאו ט' בפתח זה וט' בפתח זה דהך חד דנשאר מאליו קדוש. והש"ס טרח לתרץ באופן אחר ודחה עד שלבסוף שבחוהו רבנן לר"ה בר סחורה:

ופי' רש"י במלתא דרבא דה"ק לא יאמר אברור עשרה ואטול מהן אחד והשאר יהיו פטורין עכשיו. כלומר שיאכל מהם לפני הגורן שלא יכניסם לדיר ולא יהיו נקבעין למעשר כלל. וגם מצד מנינם אין עליהם חיוב מעשר לפי שהם חמשה לזה קמ"ל דאסור לעשות כן אלא מחוייב הוא להכניס כולן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהן א' והשאר מצטרפין לגורן אחר. ואסור לו לאכול מהן קודם. לפי שהוקבעו בדיר למעשר. והטעם אמנם למה אינו רשאי לברור מהן עשרה וכו'. יש בזה לומר חדא דאינו יכול לברור הכחושים. וכשם שלא יוכל לברר גוף המעשר כן לא יוכל לברור מקצת שמהם יעשר. ועוד טעם אחר שמחוייב להכניסן כולן כדי שיהיו נקבעים כולם לחובת מעשר ואף החמשה הנשארים יהי' אסור לאכול מהם עד שיצטרפו לגורן אחר כנ"ל. משא"כ כשלא יכניסם לדיר אזי לא יהיו עדיין נקבעים למעשר ויהי' רשאי לאכול מהם. לפי שלא היה עליהם קביעות משום צד היינו בתוך הדיר לא היו בשעת מעשר. וגם מצד מנינם הם רק חמשה. ע"כ הוא מחוייב להכניסם ולהטיל עליהם