זכר ישעיהו (רמב"ם) סג

סחורה. ולמה הי' הבכור יוצא מתורת פירות שביעית. וכל מה שביארתי בסברתו הוא על צד הדוחק למשכוני נפשא אדרב וכגון דא צריך להודאה שאני מסופק מאד בדבר אם כתב רבינו טעם זה משום שהי' אצלו כך בנוסחת הגמרא. והי' כתוב לפניו ולא לסחורה במקום ולא לשריפה. אבל קרוב אצלי יותר דרבינו מדעתא דנפשי' יהיב טעם זה ומצאנו אצלו לרוב כעין זה היכא דליכא נ"מ לדינא. והיכא דלמדין איזה דין מקראי רובא דרובא בחר הוא מדעתו היפה משמעות זה מכח פסוק חדש. ובמקום אחר דברתי נידון זה איך הי' דרכו בקודש:

פרק ששי הלכה א'. מעשר בהמה נוהג וכו' בארץ וח"ל בפני הבית ושלא בפה"ב אבל אסרו חכמים לעשר בזמן הזה גזירה שמא יאכלוהו תמים ע"כ .בר"פ בתרא דבכורות אמרינן הכי ופריך הש"ס א"ה דחיישת לתקלה א"כ בכור נמי אע"ג דקדוש מרחם ליקנינהו לאודניה לנכרי. ומשני בכור אפשר כר"י וכו'. ופריך ה"נ במעשר אפשר דשדי בי' מומא בכולא עדרי'. ומשני מהרה יבנה המקדש ובעינן בהמה להקרבה וליכא. ומשני אפשר בפשוטין. ופריך ה"נ אפשר בלקוחין וכו'. זו היא שקלא וטריא בגמרא. והנה בהא דפריך ה"נ בבכור בעינן בהמה להקרבה וליכא ומשני אפשר וכו'. יש לכאורה להקשות ודקארי לה מאי קארי לה הא אפי' אם יהיו כל הבכורות תמימין מה יועילו לנו כשנצטרך בהמה להקרבה הא קיי"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. וגם א"א שיהי' שם קדושת קרבן אחר חייל על בכור. אך בהא י"ל דאה"נ דהו"מ למימר ולטעמך כמו שכתבו התוס' בכמה מקומות:

אך הא קשיא לי אליבא דאמת למה בטלו חכמים לחיוב מע"ב מפני התקלה והלא יכולין לתקן ע"י שיעשה לקוח כל בהמותיו וכל איש יחליף בהמותיו עם אחר ויוכל תיכף לחזור ולקנותם. הנה כבר יהיו נפטרים משום לקוח. וכמו שמבואר להלן באחים ושותפים ויפטור עכ"פ משעה שיעשה אותם לקוח. משא"כ הכא הלא בכל שעה ושעה מוטל עליו החיוב לעשר אותם:

. ונראה לענ"ד דזה לא הי' נקרא תקנה רק קלקול דאסור לבטל מצוה בידים. ובשלמא אותו תיקון להטיל מום שהקשה הש"ס הנה עדיין יקיים המצוה לעשרן. משא"כ כשיעשה אותם לקוח יבטל מצות עישור. והנה בבכור אמרינן בריש מכילתין דרב מרי נענש על שמכר אודני' לנכרי' והפקיע מצות בכורה. ונהי דאנן נהיגין הכי וכמ"ש הקדמונים לפי דלא בקיאינן למעבד כר' יהודא. מ"מ שאני בבכור דמפקיע המצוה. קודם שתחול כלל. היינו קודם שנולד. אבל הכא במעשר בהמה שימכור אותם הרי כבר הם מחוייבים במעשר (דאם ימכור מחוסרי זמן לאו לקוח מיקרי) ואין מבטלין מצוה בידים. ואעפ"י דאף בזמן שבהמ"ק קיים הי' רשאי למכור קודם מעשר ולא הי' נמנע מפני ביטול מצוה זו. נהי נמי שהיו רשאין כך אבל מ"מ לעשות זה תיקון שיהי' מחוייב לעולם לעשותו לקוח הא בודאי לא נקרא תיקון רק קלקול שמבטלין מצוה בידים (וכה"ג אמרו ביבמות אסור לבטל מצוה יבומין עיי"ש). איברא דעדיין יש לשאול יתקנו להקנות לאודניהן של האמהות לנכרי בשעה שעדיין לא נולדו הולדות ויהיו אח"כ נפטרין משום שותפות נכרי דפשיטא דפטור ממעש"ב כמו מבכורה. ומ"ש דעבדינן הכי להפקיע מבכורה. י"ל דבבכור שאני דקדושתו מרחם ובע"כ אנו עושין כך. אבל במעש"ב מוטב יותר לעקר בשב ואל תעשה ולא להפקיע בידים חובת המצוה. דאף קודם שתחול המצוה יש בזה משום הפקעה כסתמא דגמרא לעיל בבכור דכלאי חיותא דרב מרי. ועדיין צ"ע:

שם ונוהג בארץ ובחוץ לארץ הנה רבינו העתיק המשנה כצורתה ומשמע דאף מח"ל מביא ומקריב ובגמרא מסיק דמתני' מתוקמי אף כרע"ק דדריש והבאתם שמה דאין מביאין מעש"ב מח"ל ליקרב רק הוא קדוש ונאכל במומו. ולענין בכור קאמר ג"כ רע"ק הכי. ורבינו פסק כוותי' גבי בכור (לעיל פ"ק הלכה ה') וא"כ יש לתמוה הכא אמאי שבקי' לר' עקיבא:

ובדרך פלפול י"ל דרבינו דייק דאין הלכה בזה כרע"ק דהא לדידי' דמעש"ב נוהג בח"ל רק להיות נאכל במומו הרי אנו רואין דלא חששה התורה לתקלה. ובשלמא בכור בח"ל הרי קדושתו מרחם ולא תתבטל קדושתו מפני חשש תקלה. משא"כ במעש"ב מדחזינן שהתורה הצריכה להקדיש המעש"ב גם בח"ל ויהי' נאכל במומו בע"כ לא חיישינן מפני התקלה. וא"כ איך אתו רבנן ובטלו מעשר בהמה בזה"ז. (ובפרט לסברת הט"ז דהיכא שהתורה התירה מפורש אין כח ביד חכמים לאסור. והארכתי בזה במק"א). וע"כ דרע"ק סבר דגם בזה"ז מעשרין ונאכל במומו. אבל אנן דפסקינן דאין מעשרין משום תקלה בע"כ לא קיימינן כרע"ק דבפני הבית נוהג מעש"ב בח"ל רק להיות נאכל במומו:

והנה זה שאמרתי דלרע"ק יהיו מעשרין בזה"ז הוא רק לפלפולא בעלמא אבל אליבא דאמת סוגיא דשמעתין משמע שהי' הדבר פשוט דאין מעשרין. מדמקשה הש"ס א"כ האידנא נמי הרי שהי' גלוי וידוע לכל דאין מעשרין. וכן משמע מהתוספת שהקשו מראב"ע שעישר י"ב אלף וכו' הרי לדבריהם ליכא שום תנא או מ"ד שיהי' סובר דמעשרין. אלא דבסוף מכילתין משמע לכאורה לחד ברייתא דסובר שיש מעש"ב בזה"ז. אבל לענ"ד לא כך כוונת הגמ'. ולפי שראיתי לגדול הדור שלפנינו הוא הגאון בנו"ב (מ"ת חיו"ד סי' קפ"ט) שהאריך בדבר זה ולענ"ד דבריו מגומגמין במחכ"ת ע"כ כדאי הדבר להתעכב עוד בזה:

הנה בסוף מסכת אמרינן תניא חדא ירעו (כשיצאו שנים בעשירי) ותניא חדא יקריבו ותניא אידך ימותו לא קשיא וכו' והא דקתני ימותו במעשר בזה"ז עסקינן ומשום תקלה. ופי' רש"י בזה"ז דלא ס"ל הא דרב הונא דאמר בריש פרקין דהאידנא לא נהוג מעשר גזירה משום לקוח ויתום. ולהכי אין מניחין אותן לרעות עד שיפול בהם מום. דדלמא אדהכי והכי אתי לידי תקלה בגיזה ועבודה או אתי לשוחטו בלא מום הלכך ימותו. ותמה בנו"ב ואמר דברי רש"י מרפסין איגרי שאחז דברי רב הונא שנדחין בריש פרקין ומסיק רבה משום תקלה. והי' לו לרש"י לומר דלא ס"ל להא דאמרינן דאין מעשרין בזה"ז משום תקלה אלא מעשרין וימותו משום תקלה את"ד. ולענ"ד לא עלה כלל על דעת רש"י דהך תנא סבר דמעשרין בזה"ז כי בודאי ביטול מעש"ב הי' פשוט לכל ולית מאן דפליג כנ"ל. וגם הא גופי' קשיא מאי דוחקי להש"ס למוקים הך ברייתא במעשר בזה"ז שהיא דעה זרה. לוקמי כגון בעבר ועישר. לכן הדבר פשוט דבאמת הכי הוא כוונת הש"ס. דקאמר במעשר בזה"ז. היינו שאחד עבר ועישר. והא דלא קאמר הש"ס לשון עבר ועישר. לפי דלא שייך בזה לשון עבירה אע"ג שחכמים פטרו בזה"ז (ויותר מסתבר עפ"י דקדוק הנקדנים לקרוא בלשון הש"ס במעשר בזה"ז כלומר במי שהוא מעשר בהמותיו אבל לא נקרא במעשר בזה"ז ויהי' מעשר שם דבר):

ואמנם כוונת רש"י הכי הוא דהנה לטעמו של רב הונא משום יתום לפ"ז בעבר ועישר הוי מעשר וירעו אבל לטעמו דרבה משום תקלה לפ"ז אם עבר ועישר ימותו. לזה קאמר רש"י בפשיטות דלא ס"ל הא דרב הונא דנתבטל מעש"ב משום גזירת לקוח ויתום. דא"כ אמאי ימותו אלא הטעם משום תקלה ולהכי ימותו. כן נראה לענ"ד ברור בכוונת רש"י. ואף שאולי עדיין לא נמלטנו להעמיס קצת דוחק בלשונו. הנה האמת יורה דרכו והיפוכו אשר הוא בדרך רחוקה: