זכר ישעיהו (רמב"ם) נט

אבל אכתי קשה אמאי אין מביאין תודה בי"ד מפני שאין מביאין קדשים לבית הפסול וחיישינן שמא יהי' נשאר לאחר שש. ולמה לא נימא בזה יביא התודה מכל מקום ואם יהי' נשאר מלחמי חמץ לאחר שש הרי יוכל לאכול פחות פחות מכשיעור. וכאן גם בל יראה ליכא כיון דכבר נתקדש הלחם בשחיטת הזבח בבוקר והוי של גבוה. אך י"ל דהלא יש כאן עוד איסור אחר. דהא לזה המביא תודתו מסתמא יש חלק באיזה ק"פ. ואף אי נימא כגון בטמא וערל המשלח קרבנותיו אכתי הלא לאותו כהן הלוקח לעצמו תרומה מהלחם יש לו בודאי חלק בק"פ שהוא בע"כ טהור שעבד עבודה. וכשיש לו חמץ מלחמי תודה עובר משום לא תשחט על חמץ וגו'. ואף אי קדשים קלים ממון גבוה היינו שלא לעבור בב"י. אבל מ"מ שלו הוא דקני' לי' לכפרה. וחילוק זה עדיין צ"ע:

ברם בעיקר הקושיא ההיא שיאכל החמץ פחות מכשיעור נ"ל לתרץ יותר ברור דלק"מ. דהנה מבואר בפ"ו ה"ו ובפ"י ממעה"ק. דהך ענינא דאין ממעטין באכילת קדשים שלא יבאו לבית הפסול הוא כולל כל מיני מיעוט באכילתן הן למעט במנין אוכליהן הן במקום אכילתן הן בזמן אכילתן מפני שכל זה מביאן לבית הפסול. כשעושה איזה גדר חדש. ולפ"ז מסתבר מאד דגם זה הגדר שאנו עושין כאן שלא יוכל לאכול רק פחות פחות מכשיעור הוא ג"כ בכלל אין ממעטין באכילת קדשים. הלכך הרי זה כמביאן לבית הפסול ואסור להביאן על אופן זה שיהיו נאכלין פחות מכשיעור:

ועוד נוסף לזה דבאכילת קדשים בעינן למשחה כדרך שהמלכים אוכלין (וע"י זבחים דף צ"א ע"א) ודרך אכילה כזו להיות נזהר שלא לאכול כזית בכדי א"פ בודאי לא נקרא למשחה. הגם שהתוס' בבכורות (דף כ"ז ע"א) כתבו דלא בעי' למשחה רק גבי אכילת בשר ואנן בלחם אמרינן:

הנה דברי התוס' אלו תמוהין מהא דמצינו בסוטה (דף ט"ו) דגם במנחות אמרינן למשחה:

ובאמת אפשר למשכח עוד גוונא להאכיל הלחמי חמץ לכהן קטן. וכן הבעלים יאכילו לקטנים דאין כאן רק משום איסור לא תאכילום דהוא לאו קלוש ובודאי אין לוקין עליו. דהוי כמו לאו שבכללות. ונגד זה העשה דוהבאתם שמה בצירוף הלאו דבל תאחר עדיף טפי. וא"כ אמאי לא יביא התודה בי"ד. ומצינו דאפילו קדשי קדשים נאכלין לזכרי כהונה הקטנים. אמנם לפמ"ש לק"מ דגם זה מקרי ממעט באכילת קדשים דממעט באוכליהן כיון שלא יוכלו להיות נאכלים רק לקטנים דוקא. והא דלא אמרינן בגמרא משום דממעט ג"כ באכילת חלות מצה מטעם דאסור לאכול מצה בע"פ. י"ל דהיינו רק דרבנן. ועוד דמצה כזו כיון שאינו יוצא בה דאין יוצאין בחלות תודה מש"ה מותר לאכלה בע"פ כמו מצה עשירה ואין להאריך בדקדוקים קלים:

שם פרק שלישי הלכה א'. מ"ע להקהיל וכו' והנשים והטף וגרך וגו'. הנה הגאון בטורי אבן וכן הנב"י מ"ת (א"ח סי' צ"ד) האריכו בזה להקשות הא לפי מה דא"ר אמי (פ"ק דפסחים) דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה. וא"כ גבי הקהל איך משכחת שיהי' לגר קרקע. וטרחי לאשכוחי גווני שיהי' לו קרקע לצמיתות. דאי רק שדה מקנה לא נקרא ארצך דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וגם אנא אמינא חדא. כגון שקנה בתי ערי חומה דנחלט לאחר שנה לצמיתות. והא דלא מוקי הש"ס הכי בס"פ השולח לר' יוחנן דמשכחת בכורים כה"ג. היינו משום דחיוב בכורים משמע על כל ארץ ישראל (ועי' פ"ק דכלים עשר קדושות הן וכו' עיי"ש) ותו דהא קיי"ל דאסור לעשות בארץ ישראל מן עיר שדה ולכן שפיר לא שייך בזה שיעשו בכורים בבתי ערי חומה. אבל בנ"ד גבי קרקע לענין חיוב. בהקהל שפיר משכחת כה"ג:

איברא דרבינו לא הזכיר כלל לדינא הך דרב אמי דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה והגאונים הנ"ל נתנו טעם לדבר. ולכאורה י"ל דרבינו לשיטתי' דסובר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל. וא"כ לא שייך כלל לישנא דרב אמי דמי שאין לו קרקע פטור וכו'. והלא אין לך אדם מישראל שלא יהי' לו קרקע בירושה מאבותיו ואף שהיא נשתקעה בידי אחרים הלא אין זה רק קנין פירות אבל ביובל כולם חוזרין עד החלוקה של יב"נ. וא"כ מאן קא ממעט ר' אמי. אך ז"א. דהא אפשר לומר דממעט גר שאין לו קרקע. והא דכתיב וגרך היינו גר שיש לו קרקע באופן הנ"ל. והנה בירושלמי פ"ג דפיאה מובא ג"כ הך דינא. דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה ומזכיר זה ג"כ בלי חולק. ומהתימא על הט"א והנב"י הנ"ל שלא הזכירו זה ולכן באמת צ"ע שהשמיט רבינו דין זה. ולענין הקושיא איך משכחת גר שיהי' לו קרקע נ"ל בפשיטות דלא בעינן כלל שיהי' לו קרקע לצמיתות רק שיהי' לו קרקע עבודה עם פרי האדמה. כי רק על זה נאמר ולא יחמוד איש את ארצך דקרקע עצמה הלא אינה נגזלת. ועיי"ש בירושלמי שהביא כמה מעשיות על זה שהיו מזיקין ושכנים מסתכלים להזיק להעולי רגלים וניצולו:

עוד הקשה הט"א וכן הנב"י אמאי מביאין טף הא לא משכחת כלל שיהי' לו קרקע לקטן עיי"ש שחזרו למצוא גוונא לזה. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דהא מה שמביאין טף אין זה חיוב כלל על הקטן רק הוא אחת מפרטי המצוה של הקהל שהוא מחוייב להביא גם הטף כדי ליתן שכר למביאיהן. אבל על הקטן בעצמו פשיטא דאין חיוב כלל. דהיכן מצינו חובת מצוה על קטן. וכדאמרינן בעלמא:

חיובי לדרדקי. ועי' ה' שבועות פי"ב ה"ז בקטן שנשבע ועי' תוס' קידושין (דף ל"ד ע"ב) ד"ה אשה ובגמרא טפלים חייבין וצ"ע:

הלכות בכורות פרק חמישי הלכה ט'. הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים חייבת בבכורה. אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה. לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית. שהרי נאמר בה לאכלה. לאכלה ולא לסחורה:

ואם תהי' חייבת בבכורה הרי זה משתכר בבכור שהרי יצא מתורת פירות שביעית עכ"ל רבינו. ובהשגות א"א בגמרא מפרש משום לאכלה ולא לשריפה וקא בעי לאקטורי אמורין. והכ"מ מתרץ דנראה שבנוסחת רבינו הי' כתוב כך ולא לסחורה ומשום דיש לו טובת הנאה עיי"ש. והנה יש לי מקום עיון למשקל ולמטרי בהאי ענינא בכמה פרטים בפלפלא רטיבתא להשיב נפש היפה. ומהראוי להאריך קצת עד שיתלבנו הדברים אי"ה:

א הכי אמרינן בבכורות ספ"ק א"ר חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה. לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה (פי' רש"י ואי מחייבי בבכור סלקי אימורין לגבוה) וחייבת במתנות. דלאכלה קרינן בה. מיתבי' האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. ואמאי כיון דאלו מיטמא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. שאני התם דכתיב לדורותיכם תנ"ה וכו' וליגמור מינה (דלא אמר לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה) התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה (גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא"כ נטמאת) עכ"ל הש"ס ופי' רש"י. והנה הלח"מ מבאר דלגי' רבינו אע"ג דלא אמר ר"ח אלא לאכלה ולא לסחורה פריך לי' מחלה כי