זכר ישעיהו (רמב"ם) נח

דלשרפה עומד ואסור לבערם בי"ט הרי ממילא יתודע לו גם איסור אכילתן משום קדשים פסולין. ונהי דאיסור אכילה ביה"כ עדיין אפשר שתתעלם ממנו הלכה ויטעה שמותר לאכול ביה"כ. מ"מ איסור אכילתן משום נותר בהכרח יתודע לו כדי שידע שזהו מלאכה. והואיל שכן כיון שתתערב לו עוד ידיעת איסור אחר הרי אי אפשר כלל שיהיה שב מידיעתו מפני איסור מלאכה לבדה. ולכן אין כאן ג"כ חיוב חטאת בשוגג:

ובשלמא כל הני ד' חטאות דמתני' שפיר משכחת שיתודע לו כל איסור בפ"ע. היינו שידע שהוא טמא אבל לא ידע שהוא חלב ונותר ויה"כ. או ידע שהוא חלב ולא ידע שהוא קודש ויה"כ או ידע שהוא נותר ולא ידע שהוא טמא וחלב ויה"כ או ידע שהוא יה"כ ולא ידע שהוא קודש:

הרי דבכל חטאת הוי שפיר שב מידיעתו. משא"כ באיסור מלאכה משום אכילת קדשים פסולין ביה"כ א"א כלל שיתודע לו איסור מלאכה גרידא. לכן לא קרינן בזה שב מידיעתו. דמנא ידעינן שהי' נמנע מלעשות מפני איסור זה דלמא מפני האיסור האחר:

וע"כ אינו מביא קרבן חטאת על שגגתו ולק"מ על פירש"י:

ב והנה התוס' תמהו בכ"מ האיך מדמה הש"ס תרומה או חלה טמאה לקדשים טמאים שאין שורפין בי"ט:

דהא שאני קדשים פסולין שאינו יכול להנות מהם בשעת הבערתן ולכן הוי הבערה שלא לצורך בי"ט דאסור. משא"כ תרומה טמאה הרי יכול להנות מהן דבחול מסיקו תחת תבשילו. וא"כ אמאי אסור לשורפה בי"ט הא יש בזה צורך הדיוט. ועיי"ש ה בתוס' שבת (דף כ"ד):

ונראה לענ"ד לבאר טעמו של דבר עפ"י מה שביארו המחברים דהא דאמרינן בכ"מ מצות לאו להנות ניתנו. הכי הוא אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה. דאמרינן דהנאת הדיוט טפילה היא לגבי צורך המצוה (ועי' בספר שעה"מ ועוד כמה אחרונים שפלפלו בזה) ולפ"ז שפיר יובן בנ"ד כיון דשריפת תרומה טמאה מצוה לכן מהאי טעמא גופי' גריעה היא משריפת חולין דאע"ג שהוא נהנה בשעת שריפתה מ"מ אין הנאתו חשיבה כלל דבטילה היא לגבי הנאת המצוה ומצות לאו לה"נ. ולכן אין כאן צורך הדיוט ושפיר אסור שריפתה בי"ט משום מלאכה שלא לצורך הדיוט:

ואפשר להעמיס סברא זו בלשון התוס' דביצה שם (דף כ"ז ע"ב):

הלכות חגיגה פרק שני הלכה י"ג. לא יביא אדם תודה ביום י"ד מפני החמץ שבה. שאין מביאין קדשים לבית הפסול. ואם הביא יוצא ידי חובת שמחה:

א דברי רבינו באמת תמוהים. כמו שהקשה מוהר"י קורקוש דאיך משכחת שיצא בה ידי שמחה. דהא בליל פסח אין חובת שמחה בלילה. ואי למחר הרי נעשה נותר. דהתודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה. (פליאה בדברי הלח"מ) והלחם משנה נתלבט בזה לתרץ הדבר. דלא פסלה לינה שהיא לצורך מצוה. ולכך פסק רבינו גבי תודה אע"ג שאינה נאכלת אלא ליום ולילה. מ"מ כיון שהלינה לצורך שלמי שמחה אין בכך כלום. עיי"ש בלח"מ שחשב למצוא מתוך הסוגיא ראיה לסברא זו. דכיון שהוא מלינו לצאת בו ידי שמחה לא חשיב לינה לאסור. דלא אסרה תורה לינה אלא לינה שלא לצורך מצוה. אבל לצורך מצוה אחרת לאו לינה הוא. ואני אומר חס לי' להאי גברא רבה כמו הלח"מ שהי' טועה בדבר זר כזה. ובפרט להליץ בזה בעד רבינו להגדיל הפליאה שבעתים. והאיך יתקבל על הדעת להכשיר נותר דאורייתא מטעם שהוא חושב לדבר מצוה של שמחה. והלא נותר גמור הוא והאוכלו חייב כרת. ואף כשחישב עליו בשעת זריקה לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו. ואף שיהי' בשביל כל מצוה שבעולם פשיטא שהוא פיגול גמור. איברא דמצינו כה"ג בדרך הוי אמינא במס' מכות (דף ח' ע"א) דא"ל ר' אבא לרבא וכל היכא דכתיב אשר דאי בעי' הוא אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא איבעי' מטמא איבעי' לא מטמא מת מצוה דלא סגי דלא מטמא ה"נ דפטור וכו'. ואמנם לא קאי בהאי סברא כלל ללישנא בתרא התם. אלא דאף לדבר מצוה אין סברא כלל שלא יעבור משום טומאה. ועוד הלא הכא גבי נותר לא נאמר בקרא לישנא דאשר. ואין צורך להאריך בסתירת דבר זר כזה שהוא סתור מעצמו. ומזה אנו רואים כמה יש לו לאדם לברוח מן הדוחק שלא יפול בזרות כאלה. ומוטב יותר להיות נשאר בקושיא:

ובפרט כי תירוצו של מהרי"ק בעצמו הוא יותר פשוט ומתקבל. דהא דקאמר רבינו יוצא בה ידי שמחה קאי אשאר יו"ט. ב ואמנם בגוף הך דינא דאין מביאין תודה בי"ד וכן הא שאמרו בגמרא דבחג המצות גופי' פשיטא דאין מביאין מפני החמץ שבה. הנה יש לי להעיר בזה איזה ענינים חדשים. ואם שלא נתבררו כל צורכן. אבל רצוני לעורר לב המעיין. הנה סתמא אמרו. דאין מביאין תודה בחג המצות ואף היכא שכבר נדר לפני יו"ט דקאי עכשיו בעשה דוהבאתם שמה. או אפילו היכא שכבר עברו ג' רגלים שיש ג"כ לאו דבל תאחר אפ"ה אסור להביא בחג המצות. וקשיא לי אמאי לא נימא דיבא עשה ול"ת וידחו ל"ת דחמץ. אך י"ל שאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. כדאמרי' בפ"ק דיבמות. ועוד דבאיסור חמץ יש ל"ת בכל כזית וכזית וכה"ג כתב הר"ן בסוגיא דבולמוס. דמש"ה שוחטין לחולה שיב"ס ולא מאכילין אותו נבלה. לפי דבנבלה איכא איסור לאו בכל כזית וכזית לכן הוא חמור מאיסור שבת אעפ"י שיש בו סקילה עיי"ש. ואמנם הא קשיא לי לריש לקיש דסבר בר"פ יה"כ דחצי שיעור מותר מן התורה הרי יוכל לאכול גם הלחמי חמץ פחות פחות מכשיעור דאין כאן איסור דאורייתא כלל. ואף איסור בל יראה אפשר כאן למ"ד קדשים קלים ממון גבוה. והוי בכלל אבל אתה רואה של גבוה. ועי' בלח"מ רפ"ו מה' בכורות. האיך דעת רבינו בדין קדשים קלים אי ממון גבוה הם:

ואמנם יש לתרץ. דמש"ה א"א להביא בחג המצות דמיד שיתחמצו הלחמי חמץ עדיין לא נתקדשו דקיי"ל דלא נתקדש הלחם רק בשחיטת הזבח. ולכן מיד משעת חימוץ עובר עליהן. וגם שוב הוא בכלל שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו'. וחמץ משש שעות ולמעלה. וכיון דזה לא מקרי ברשותו שוב אין בידו להקדישו דמה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. ואולי יש לכוין הכי כוונת הש"ס דמקשה אהא דתניא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה. פשיטא ומשני הב"ע וכו'. והקשה אבי זקני הגאון בפ"י מאי קאמר פשיטא דלמא קמ"ל לאפוקי מראב"י דסבר לקמן ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה ולדידי' לא יתחייב כאן אאכילה דלאו דידי' הוא רק ממון גבוה. ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קאמר הש"ס פשיטא כיון דתיכף משעת חימוץ אינו ברשותו תו לא מצי כלל להקדיש הלחם ולא אפשר כלל להביא תודה בחג המצות:

וראיתי אמנם אשר הך סברא שכתבתי דחמץ בפסח אינו יכול להקדיש עדיין אינה מוכרחת כ"כ. דהלא מצינו בה' איסורי מזבח פ"ה דין ט'. דאין מביאין נסכים לא מן הטבל ולא מן החדש וכו' ואין צריך לומר מן הערלה וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה ואם הביא לא נתקדשו להקרבה אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו עכ"ל. הרי דאע"ג דערלה וכלה"כ איסורי הנאה הך ועומדין לשרפה מ"מ נתקדשו. ורק חשיבי מצוה הבאה בעברה. ולפ"ז ה"נ בנ"ד בחמץ בפסח יוכל ג"כ להקדישו:

אך י"ל דמ"מ חמץ בפסח גריע יותר משארי איסורי הנאה הואיל דעובר עליו בב"י: