זכר ישעיהו (רמב"ם) ה

על הטומאה כן אינן מצוות להתטמאות לקרובים ע"כ ותמהו הפוסקים מנ"ל הא והנה לכאורה יש לומר טעם לזה דשמא סובר רבינו כדעת התוספת דפסחים פרק קמא בסוגיא דאין חוששין. דכל מה שאינו לצורך המת אסור להתטמא ולדיעה זו אסור להתטמא לקרובים בשבת כמבואר ביו"ד סי' שע"ג משם התה"ד ואם כן חשיבא מצוה זו מעשהז"ג דהא לא מתעבדא בשבת ועל כן נשים פטורות וכה"ג, כתבו התוס' דקדושין בסוגיא זו דלמ"ד לילה זמן תפלין הוא מקרי תפלין מעשהז"ג הואיל דליתא בשבתות ויו"ט וה"נ הכא. ואתי שפיר דינו של רבינו דנשים כהנות פטורות להתטמא לקרובים ומה שתלה רבינו טעם הפטור ממ"ע זו בהעדר הלאו דטומאה הכי כוונתו דאילו היו נשים מוזהרות על הטומאה אז לא היו נפטרין ממצוה זו מטעם מעשהז"ג דהוי אמינא כל שישנו בבל תטמא למתים ישנו בקום והתטמא לקרובים וכמו דאמרינן בכה"ג לחייב הנשים במ"ע דאכילת מצה משום כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום ואכול מצה לזה הוסיף רבינו כדי לשלול היקש זה דבאמת אין הנשים מוזהרות על טומאה לאחרים וע"כ שפיר פטורין להתטמא לקרובים מטעם מעשהז"ג כן יש לומר לכאורה לתת טעם לדינו של רבינו:

וככה יש לחזק לפום ריהטא דברי רבינו בספר המצות דפסק דנשים פטורות ממ"ע דכתיבת ספר תורה ותמהו עליו מנ"ל הא ועיין בשו"ת שאגת ארי' סי' ליה מ"ש בזה ואמנם נוכל לומר דגם הכא מטעם מעשהז"ג נגעו בי' דהא בודאי אע"ג דמצות עשה היא לכתוב ס"ת פשיטא דאסור לכתוב בשבתות ויו"ט ואפילו בחוה"מ בודאי אסור לצורך מצוה זו וע"כ שפיר נקרא לכאורה מעשהז"ג ועל כן נשים פטורות אך הא בהשקפה ראשונה תיכף ניכר ביטול הדמיון דלא דמי כלל לענין מ"ע שהז"ג דהא דאין מקיימין מצוה זו בשבת ויו"ט לאו משום דאז לא חיילה מ"ע זו רק משום שיש דבר המעכב מלקיימה ודוחה אותה מפני איסור מלאכה בשבת. ולכן דחיי' זו איננה עושה את גוף המצוה למ"ע שהז"ג הגע בעצמך האם נאמר על מצות עשיית מעקה או עריפת פט"ח וכדומה שזה נקרא מ"ע שהז"ג לפי דאי אפשר לקיימם בשבת שלא ניתנו לדחות שבת אלא ודאי דהני לא נקראו מ"ע שהז"ג לפי שאין שום גירעון בגוף המ"ע רק מחמת דחיי' לא יוכלו להתקיים בשבת וכן כה"ג נוכל לדחות מ"ש לעיל לענין טומאה לקרובים דהא דאסור להתטמא בשבת הוא לפי שא"א אז לקיים מצות קבורה מפני מלאכה בשבת וחוץ לזה פשיטא דכל הני מילי הוא רק מדרבנן להיות נזהר להתטמא בשבת ואין להאריך וכן מהאי סברא פשיטא דלא נקראו כל קרבנות חובה של יחיד שהוא מעשהז"ג לפי דליתנייהו בשבת זה בודאי ליתא הואיל דבשבת לא יתקיימו רק מפני שהם נדחין מחמת שבת וכמ"ש:

ואמנם משום הא שפיר נצרך להיות נקרא כל קרבנות יחיד מעשהז"ג הואיל דלא שייכי בלילה שאין שום קרבן קרב בלילה וא"כ דמיין לציצית דנקרא מעשהז"ג מטעם זה דלילה לאו זמן ציצית הוא וכן הקשו התוס' (קדושין לו') שסמיכות תיפוק ליה דהוי מעשהז"ג דאין סמיכה בלילה לפי שאין שחיטת קרבן בלילה עיי"ש מה שתירצו בדוחק וע"כ במנחות הניחו בקושי' כמו שהעיר מהרי"פ וכן הקשו (לעיל דף כ"ט.) למה לי קרא למפטר אשה מחיוב למול את בנה ת"ל שאין מילה בלילה והוי מעשהז"ג:

דומה לזה הקשתי בריש פ' שבועת העדות ששנינו דאינה נוהגת בנשים וקבעיא בגמרא מנא הני מילי יעו"ש. ולימא הש"ס שהן פטורים ממצות עשה זו מטעם שאין מקבלין עדות בלילה דאתקש לנגע וזהו מדאורייתא ואם כן הוי מעשהז"ג ודמיא לציצית דהוי מעשהז"ג לפי דלילה לאו זמן ציצית הוא:

ואמנם אמתת כוונת הש"ס בענין מ"ע שהזמן גרמא נראה ברור דהכי הוא דכל מ"ע שבתורה אשר הזמן לבד גורם חיובה ר"ל כשיגיע אותו זמן המיוחד אז הזמן ההוא גורם חיוב אותה מצוה זאת נקרא מ"ע שהזמן גרמא והכי דייק לישנא שהזמן גרמא כענין שמצינו בלשון חז"ל דבר הגורם וכו' זה וזה גורם אשר בכל אלה הכוונה שאותו דבר הגורם הוא לבדו הוא סבת הדבר המסובב וכן הכא נמי בעינן אשר הזמן הוא יהיה עיקר הגורם להמצוה ורק זאת נקרא מעשהז"ג. אבל לא היכא שגורם המצוה הוא סבה אחרת והזמן הוא רק מגביל אופן עשיית המצוה באיזה עת היא מוכשרת להעשות זאת לא נקרא מעשהז"ג שהרי אין איזה זמן מיוחד גורם אותה אבל סבת החיוב בה הוא משום איזה דבר אחר המחייב אלא שהקפידה תורה שתהיה דוקא בזמן פלוני כך הוא הגדר האמתי של מעשהז"ג:

הנה אכילת פסח ומצה בליל ראשונה הרי האי יומא הוא דקא גרים למ"ע זו וכשיגיע בראשון לחודש השביעי הנה היום ההוא יביא חיוב תקיעת שופר ובחמשה עשר בו מחייבת אותה עת לבדה מצות ישיבת סוכה הנה יש עת לכל חפץ מצוה כזו וכשאותו זמן חוזר חלילה גם חיוב אותה מצוה ישוב שנית וזהו מראה באצבע כי אותו זמן המיוחד גורם את המ"ע ועל כן נקראת מ"ע שהזמן גרמא ואף מצות תפילין הנה כל יום מימות החול הוא גוזר אומר להיות לאות על ידך וגו' זו תפלין. הרי כל יומא הוא דקגרים ואין מסבב אחר מצד איזה מקרה אשר יצטרף עם הזמן לסבב חובת התפילין לכן כיון שהזמן גורם חובת תפילין הוא גרידא. ע"כ נקרא תפילין מעשהז"ג. ואולם לא כן מצינו סגולת הני מצוות עשה דלעיל כגון סמיכה והקרבת קרבן ומילה אע"ג דכל אלו אין מצוותן אלא ביום הרי אין שום זמן מיוחד הגורם לחיובן:

אבל עיקר סיבתן הוא ענין אחר כי סמיכה הוא חובת הקרבן וכן גוף הקרבן יחיד הוא מפני איזה חובת הגוף:

אך התורה לא הכשירה זמן קיום מצות אלו רק ביום הרי אין היום הוא הגורם את החיוב רק הוא המגביל סדרי המצות מתי תהיה נעשית וכן מילה הנה זאת שנולד תינוק לפני שמונה ימים הביא לנו היום החוב למול אותו ואין שום זמן גורם חובת מצוה זו אלא שאמרה תורה אין מלין רק ביום. הרי אין זאת כלל בגדר מצוה שהזמן גרידא גרם אותה. וכן העדאת עדים וק"ו טומאה לקרובים וכו':

ובהכי תתעצם ותתחזק לנכון קושית התוס' (קידושין לד) שהקשו כיון דשריפת קדשים הוא עשה אם כן יהיה נשרף ע"י אשה אפילו ביו"ט דלגבי דידה ליכא מ"ע דיו"ט לפי דהוי יו"ט מעשהז"ג. ונתפלאו המפרשים על דבריהם הא גם שריפת קדשים אינה אלא מצוותן ביום וא"כ הוי גם זאת לגבי אשה מעשהז"ג. עיי"ש בדבריהם אך לפי ביאורנו אין לחשוב שריפה קדשים בכלל מעשהז"ג מטעם דאינה אלא ביום:

שהרי עיקר חיוב המ"ע הוא מפני הקדשים רק ניתן לנו קצב מן התורה שאין לשורפם רק ביום וכל זה מובן היטב למעיין בעומק הסברא והפשט הנכון בלשון שהזמן גרמא:

ואחרי אשר התבוננתי בחיבורי הגדולים בעלי תריסין בכח הסברא הישרה הנה מצאתי ראיתי להגאון בטורי אבן פ"ב דחגיגה שהעמיק הרחיב בתעצומות עוזו בזה הענין ודבריו נעמו וכנראה שהם קרובים למה שביארתי אבל לא ביאר כדי צורכו בקוצר עיקר הדבר אשר הכוונה היא שהזמן הוא הוא יהיה הגורם להמצוה וזאת היא אמתת הנרצה בלשון שהזמן גרמא ונקודה מאירה ההיא תיישר המבוכות:

ומפני הסברא ההיא נוכל לומר דפסח שני לא מקרי מ"ע שהזמן גרמא כמו פסח ראשון דהא חיובא דפסח שני' אין כולו תלוי בזמן ט"ו אייר גרידא כי עיקר גורם החיוב הוא רק מפני שנאנס' בראשון ועל אשר לא עשה הפסח