זכר ישעיהו (רמב"ם) כז

קשיא א"כ סדין בציצית דשרי רחמנא האיך משכחת לה הרי יוכל לקיים שניהם ע"י שיעשה כנפיה של עור. דבכה"ג לא יהיה כלאים לשיטת המתירין הנ"ל. כיון שהצמר והפשתן מחוברים ע"י אמצעי היינו הכנף עור. וזה הוא תנא דמסייע לשיטת רבינו דגם בכה"ג הוי כלאים דאורייתא הואיל שיש שום צד חיבור בין הסדין והצמר אף שהוא ע"י עור באמצע. ויש לתרץ גם עפ"י דעת המתירין בכה"ג דזה לא נקרא אפשר לקיים שניהם ע"י שיעשה הכנפות של עור. כמו דלא נקרא אפשר לקיים שניהם ע"י שילבש טלית של צמר דהא התורה התירה ללבוש כל מיני בגד של ד' כנפות אפי' של סדין וגם הכנפות פשתן דהנה יש כאן חלק הדיוט וחלק גבוה. היינו הלבשת הבגד בת ד' כנפות הוא חלק הדיוט. ועשיית המצוה להטיל ציצית הוא חלק גבוה. ועל חלק הדיוט ל"א אפשר לעשות באופן אחר דהא הרשות נתונה לעשות אופן הבגד כרצון איש. רק על תיקון המצוה שנתחייב בציצית רק בזה אמרינן היכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי לל"ת רק מקיימין את המצוה בדרך אותו אופן הנאות יותר שאינו מתנגד להל"ת. והכי דייק לשון הש"ס היכא דאפשר לקיים שניהם היינו דאפשר לעשות המצוה באופן אחר לקיים שניהם. ועי' מה שהארכתי בסברא זו רפ"א מנזירות:

סוף ה' כלאים כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים לא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע בציצית. והראב"ד השיג עליו מהא דר"פ בא לו דאמרינן דאשתרי אף שלא בעידן עבודה. וכן השיג הא גם בחשן ואפוד איכא כלאים והכ"מ חי' דרבינו לא נקיט מילת' בבגדי כה"ג שאינו לובשם אלא מימים ימימה. אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגין תמיד עכ"ל הכ"מ. ולא הבנתי דבריו מאי האי דכתב דבגדי כה"ג אינו לובש אלא מימים ימימה הא חשן ואפוד בבגדי זהב הם וכה"ג לובש אותם יום יום. ורק בגדי לכן הוא לובש מימים ימימה וצע"ג. ואמנם בגוף הך דינא של רבינו אשר השיג עליו הראב"ד מהא דר"פ בא לו תי' הכ"מ דהתם לאו לענין איסור כלאים הוא רק אם מותר להשתמש בבגדי קודש שלא לצורך מצוה. והנה הגאון בעל שאגת ארי' בתעצומות עוזו ערך קושיות גדולות נגד שיטת הרמב"ם. ולפענ"ד מצאתי דרך להצדיק דינו של רבינו ולהסיר מעליו תמיהות אלו בחדא שייטא. והנני מוכרח לסדר אחת אחת קושיות הש"א (בשו"ת שלו סי' כ"ט) ואח"כ אתנהל לעטי לרגל הסברא נכונה אשר יסדתי ויתורצו כולם:

(קושיות הש"א על רבינו) ראשונה הקשה מהא דקיי"ל בכ"מ דחטאת העוף באה על הספק ואינו נאכל. ואז תו ליכא לחשש איסור דאורייתא. ואמאי הא אכתי איכא איסור שעטנז שהכהן העובד לובש את האבנט בשעה שמקריב חטאת ספק הלז. ודלמא לאו חטאת היא ונמצא הכהן לובש כלאים. שלא בעידן עבודה שיש בזה חיוב מלקות להרמב"ם:

תו הקשה למ"ד דאבנט כה"ד אינו של כלאים רק של בוץ גרידא א"כ האיך יכול כה"ג לשרת בקדש בכל ימות השנה. הא בהכרח שיצטרך ללבוש את השמונה בגדים שיש בהן כלאים ונמצא דלובש כלאים שלא לצורך. דהרי העבודה ההיא תוכל להיות נעשית גם ע"י כהן הדיוט ובבגדי כהן הדיוט ליכא כלאים. והרי זה דומה להא דאמרינן במס' שבת (דף קל"ב) גבי מילה בצרעת כשאומר אבי הבן דמתכוון לקוץ בהרתו אז מלין ע"י אחר כי היכא דלא לדחות הל"ת. ואף שהחוב מוטל על האב למול. ומכ"ש הכא שאין העבודה מוטלת על הכהן גדול. ואפי' למ"ד דגם אבנטו של כהן הדיוט הוא של כלאים. מ"מ הא אכתי לא הוי רק בגד אחד של כלאים. היינו האבנט משא"כ, בשמונה בגדים של כה"ג איכא עוד בגדי כלאים לבד מאבנט. והר אמרינן בהלכות כלאים דיש איסור על כל בגד ובגד וא"כ אמאי יעשה הכה"ג עבודה בכל ימות השנה ויעבור על הרבה לאוין דכלאים. הרי מוטב שיעשה כהן הדיוט דלית בי' אלא לאו אחד:

עוד הקשה מהך דפ' כל הזבחים. אם נתערבו אברי חטאת בעולה רא"א יתן למעלה ורואה אני את בשר החטאת כאלו הם עצים. והרי לשיטת הרמב"ם הא אכתי אית בזה לאו דכלאים שלא במקום מצוה. ואפי' רבנן דפליגי עליה התם היינו רק מטעם דלית להו רואין. אבל בלא"ה היו מודים ליה ולא חשו לאיסור שעטנז. עוד עמד בקושייתו מהא ששנינו אברין באברין בעלי מומין רא"א אם קרב ראש אחד יקריבו כל הראשין. וכן בדם כוס בכוסות יקריבו כולם ולא חיישינן לאיסור כלאים בשעה שעומד להקריב אברי ודם בעלי מומין. ואפילו רבנן לא פליגי עלי' רק מטעם אחר כמפורש שם:

ותו הקשה מהא דאמרינן מתן ד' במתן אחד רא"א ינתן מתן ד' וכו'. ומשמע אפילו בכוס בין הכוסות פליגי. והשתא הא לר"א נהי דליכא בל תוסיף מ"מ הרי בשעה שעוסק ליתן מתן ד' מן הדם של מתן אחד הוא לובש כלאים שלא לצורך. וש"מ מכל הני כשיטת הראב"ד דאפילו שלא לצורך עבודה שרי ללבוש בגדי כהונה. גם יש להביא ראיה לדעת הראב"ד מהא דאמרינן שאין מפיסין בבגדי קדש דדלמא אגב חביבותי' מקרי ועביד. וע"כ מיירי בכל הארבעה בגדים הרי מוכח דליכא איסור כלל בלבישת בגדי כהונה שלא בעידן עבודה ע"כ תוכן דברי הגאון בשאגת אריה:

(תי' נכון על הנ"ל) והנראה לענ"ד בישוב כל הנך קושיות. אחר שנקדים לחקור טעמו ונימוקו של רבינו. למה באמת לא סבר הך סברא הואיל דאשתרי הנך כלאים בעידן עבודה אשתרי ג"כ שלא בעידן עבודה וכדעת הראב"ד. ונראה לי לבאר זה עפ"י מה שמצאנו להרשב"א בחידושיו נדרים פ"ב (דף ט"ו) בהא דאמרינן האומר הנאת תשמישך עלי אסור בה. והקשה וז"ל. ואכתי קשה הא מצות לאו להנות ניתנו. והא איכא מצות עונה. ומ"ש ממודר הנאה משופר דתוקע תקיעה של מצוה. וי"ל דמצוה זו אינה אלא מחמתה וכו'. ועדיין קשיא והא איכא מצות פו"ר. וי"ל דאינו מחוייב להקים זרע מזו יעויי"ש. מבואר מדבריו דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אף היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה מדלא תי' הכי כפשוטו כתי' הר"ן ויש אריכות דברים בזה בשעה"מ. ומקצת פוסקים לא סברי הכי. אבל ממה שנראה נאות לעניננו אומר. כי הוא זה בעצמו טעמו של רבינו הרמב"ם ז"ל דלא קאמר בבגדי כהונה הואיל דאשתרי בהו כלאים בעידן עבודה אשתרי נמי שלא בשעת עבודה. זה לא מצי למימר כלל. דהא בעידן עבודה לא הותר כלל האיסור דשעטנז דהרי מצוה קעביד בהאי לבישה לצורך העבודה ומצות לאו ליהנות ניתנו. והרי הוא כאלו לא נהנה כלל מהלבישה והיכא דלא נהנה מהלבישה ליכא כלל איסור כלאים (עי' תוס' נדה דף ס"א והר"ש פ"י דכלאים) וכיון שכן דבשעת עבודה ליכא נדנוד איסור שעטנז כלל איך שייך לומר הואיל דאשתרי בעידן עבודה אשתרי נמי וכו' הא בעידן עבודה לא נאסר כלל עד שיצטרך לבא לידי דיחוי ולהתיר. ולא שייך למימר הואיל דאשתרי וכו' רק היכא דגם בשעת עבודה הי' כאן איסור כלאים רק היה נדחה מפני מצות העבודה אז היינו אומרים הואיל ונדחה האיסור בשעת עבודה לפיכך יהיה נדחה גם שלא בשעת עבודה. משא"כ עכשיו דבשעת עבודה אין אנו צריכין לבא לידי דחיה רק ממילא ליתא לאיסור כלאים כיון דליכא הנאה נמצא דאיסור כלאים לא נדחה מעולם. וא"ש לשיטת רבינו דלא אמרינן הכא הואיל דאשתרי, וכו':

(ביאור תוס' מוקשה) וע"פ מה שביארתי נראה לי לפרש בדרך יפה לשון התוס' דמנחות (דף מ"א ד"ה תכלת) המפורסמים בין המפרשים לדברים מוקשים. וכל חכמי לב נלאו לתרצם עד שהוצרכו לשבש הספרים. וז"ל התוס'