זכר ישעיהו (רמב"ם) כו

דדחיק ומוקים לנפשי'. דבאמת יפלא במאי דקאמר הש"ס במס' מכות התם בנזיר שמשון דליתא בשאלה. כאלו היה זאת מקרא מלא או משנה מפורשת. והלא לא נזכר זאת בשום משנה או ברייתא. אבל אי נימא כמ"ש א"ש. הואיל דכמו שמשון גופי' פשיטא דליתי' בשאלה. וכן משמע ברש"י שם שכתב משום דע"י מלאך קיבל נזירות עליו דההוא אין לו שאלה דצווי של מעלה הוא. ומשמע דבמי שהוא כשמשון ממש איירי. ועי' ירושלמי פ"ק דנזיר דמזכיר ג"כ כעין הך איבעי' דרבא. אבל איפכא באומר הריני נזיר שמשון כבר (כלומר עכשיו) ונזיר סתם לאחר ך'. ועי"ש בפני משה. ולא הזכיר הירושלמי כלל הך חילוק משו' דחיר שמשון ליתא בשאלה. והיינו לפי דכשאמר הריני נזיר עכשיו הרי הוא מתפיס א"ע להיות כשמשון וע"כ שפיר ישנו בשאלה. כל זה יכולין למימר אבל קשה הדבר נגד מה שמוזכר בפשיטות בכ"מ בדברי הקדמונים דנ"ש ליתא בשאלה:

ע"כ נסוב לאחור להודות בענין נ"ש דליתא בשאלה. אך פש גבן לברורי טעמא דמלתא. ונראה לענ"ד בדרך הסברא יפה דהכי הוא. דהנה כל נדר וכל שבועה אשר יבטא האדם בשפתיו הן רק רגע א' דבר ומוטל עליו החיוב לבל יחל דברו. ועל זה באה הקבלה הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין ועוקרין דבורו ההוא. אבל לא כן בנזירות שמשון ע"י מלאך. הרי דבר אלקים נצב לעולם. ואנו רואים כאילו בכל רגע ורגע הדבור יוצא מן השמים נזיר אתה. וזהו כוונת רבינו באמרו שנזירות שמשון לעולם היתה. כלומר הטלת הנזירות עליו לא היה נפסק כי הצווי של מעלה שהוא לחוב על האדם לא נתפס בשעה מיוחדת ואח"כ יופסק. אבל הוא מחדש החיוב כל שעתא ושעתא. דומה לזה כתבו התוס' דמס' בכורות (דף מט:

ד"ה ודידי') דנכסים שקנה אחר שנתחייב בפדיון הבן נשתעבדו אע"ג דלא כתב דאיקני דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' חיוב פדיון עיי"ש. והנה בשינוי מקום מצינו דאמרינן (שבת דף ל"א.) כיון דכתיב במשכן עפ"י ד' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי (עיי"ש היטב והיא סברא נפלאה ודברנו מזה במ"א ע"פ עיון עמוק בס"ד) וה"נ כאן נימא ג"כ בהבדל הזמן דכיון שנעשה נזיר עפ"י ד' הרי הצווי מתחדש בכל שעה ומי שהתפיס א"ע בזה הרי הוא כאילו קיבל על עצמו נזירות בכל רגע ורגע והרי זה דומה לאותו דין שהמציא רבינו בה' עירובין (פ"ו הל"א) הנודר שאהיה נזיר חייב לנהוג נזירות ואע"פ שעדיין לא נדר בנזיר. כלומר דממילא חל הנזירות וא"צ לקבל עיי"ש במ"ל. ולכן לא מצי נ"ש למיתשל כיון שהנזירות מתחדש בתוקפו בכל רגע כאלו עכשיו נדר תיכף אחר השאלה. ואין לומר סוף סוף יעקור עיקר הדבור הראשון כשאמר אהא כשמשון. ז"א דכח הדבור הזה כאלו אמר אקבל עלי נזירות בכל רגע. וע"כ קודם אותה רגע א"א לשאל דאין מתירין הנדר אא"כ חל (ה' שבועות פ"ו הי"ד) ועל לשעבר ג"כ לא שייך בזה שאלה כיון דלא שייך בזה פתח כלל. דברגע שהוא שואל הוא כנודר מחדש. ולרבא לשיטתי' בלא"ה ניחא דעל לשעבר אין עוד נ"מ. עי' שבועות (דף כ"ח.) ודוק בכל זה שנראה ברור לענ"ד:

הלכות כלאים פרק עשירי הלכה ג'. ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אע"פ שהרצועה באמצע וכו' כך הוא לשון המשנה לא יקשור שרט של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו. אע"פ שהרצועה באמצע. ורוב המפרשים פירשו דעיקר האיסור הוא לפי שחוזר וקושר השני ראשין יחדיו והוי צמר ופשתן זה בזה. אבל רבינו לא תלה הטעם בזה רק הוא סובר דמשום הא גרידא כבר הוא שעטנז דאורייתא. כיון שהצמר והפשתים מחוברים זה בזה. אע"פ שהוא ע"י האמצעי שביניהם היינו האיזור עור אעפ"כ אסור (וקרינן בי' צמר ופשתים יחדיו. ועי' בטור ש"ע (סי' ש') ורוב הפוסקים לא קיימי כוותי':

א וקצת ראיה יש להביא להתירא מהירושלמי דכלאים דאמרינן פרידא יאסור מק"ו ומה אם בבגדים שאתה מותר ללבוש זה על גב זה אתה אוסר תערובתן בהמה שאתה אוסר להנהיגן זה עם זה לא כ"ש שאוסר תערובתן. וכתב על זה הרא"ש דק"ו פריכא הוא דגם בכלאי בהמה דוקא יחדיו בעינן ואם נתן דף על ב' בהמות משני מינים מותר לישב עליו. עיי"ש בריש כלאים ובסוף נדה. ואמנם אי נימא דצמר ופשתים שנתחברו ע"י עור באמצע שרי ניחא שפיר הק"ו של הירושלמי. דבכלאי בהמה כה"ג אסור להנהיג. ומצאתי אח"כ שהעיר כזה בתוס' חדשים פ"ח דכלאים. אך יש ליישב גם שיטת רבינו דהוא לשיטתי' אזיל שגם בכלאי בהמה החמיר דאסור אפי' באינם קשורים זה בזה כמ"ש הטור בשמו. ולפ"ז א"ש הק"ו ממש כלשון הירושלמי. מה אם בגדים שאתה מותר ללבוש זה ע"ג זה כשהם בלא קשירה כלל אתה אוסר תערובתן. בהמה שאתה אוסר להנהיגן זה ע"ז ואפילו בלא קשירה לא כיש וכו'. וא"ש רבינו לשיטתי'. אך הכסף משנה (הל' כלאים פ"ט ה"ז) חזר מדבריו בחיבורו בית יוסף וכתב דאינו כן דעת רבינו אלא באינם קשורים מותר:

(ראי' חדשה לדעת המתירין) ואמנם נראה לענ"ד להביא ראיה חדשה לדעת המתירין מהא דאמרינן בירושלמי קידושין פ' האומר (הלכה י"ב) אמר רבי יוסה ההין גיורא מדמי לעמרא גופנא אין בעית למיתניה בעמרא שרי בכיתנא שרי. כלומר הגר הזה דומה לצמר גפן שמותר לערבו בצמר ובפשתים. כך הגר מותר בממזרת ומותר בכהנת. ויש לדקדק ואמאי לא נקיט לדוגמא שהוא דומה לכל המאכלים לחם ופירות דמותר לאכלן עם בשר וכן מותר לאכלן עם חלב. אך הא לא קשיא דאפשר דניחא לי' למנקט מכלאים דדמי טפי להתחתנות שהוא ג"כ חבור ועירוב. ואמנם הא קשה האיך מדמי ההין גיורא לעמר גופנא. והלא הגר מותר לישא ישראלית וממזרת כאחד. ובשתים יתחתן ולא ירעו ולא ישחיתו זל"ז משא"כ עמר גופנא דשרי בטמרא ובכיתנא. מ"מ הרי בשתיהן יחד אסור לדעת רבינו. היינו שיהיה מחובר מצד אחד אל הצמר ומצד השני אל הפשתן דהוי כלאים. א"ו משמע מהכא כדעת המתירין דשרי בכה"ג היכא שאין הצמר מחובר עם הפשתן זה עם זה ממש. ורק על ידי אמצעי שביניהם ולכן שפיר המשל והנמשל במאזנים יעלו יחד. ודומין זה לזה. כשם שהצמר גפן מותר להתחבר כאחד עם הצמר והפשתן יחד (ר"ל לא עם הצמר לבד או הפשתן לבד אלא אפי' עם שניהם יחד) כך הדין גיורא מותר לישא ממזרת וישראלית יחד. ועפ"ז ניחא מאי דקשיא בקדמייתא אמאי לא נקיט לדוגמא מאיסור בשר בחלב דהתם נהי דלחם ופירות מותרין עם בשר או עם חלב היינו עם כל אחד בפ"ע אבל עם שניהם יחד לא והמותר שפ שתי הקצות יחד כמו גר לא מצינו דומה לזה רק בצמר גפן וכשיטת המתירין ועי' גבי דילי מקום פטור להוצאת שבת דמותר ברה"ר וברה"י ואפי' ליטול מכאן ולהכניס לכאן. והרי גם זה דומה לגר ולצמר גפן' אך גם התם דרך מקום פטור אסור בזורק ודוקא כשנעשה דרך הנחה במקום פטור ואין להאריך:

(קו' על הנ"ל ותי' נכון) ב ואמנם הא קשיא לי על שיטת המתירין מהא דפ' התכלת דאמר רבא היא של בגד וכנפיה של עור חייבת בציצית. והכי פסקינן דאזלינן בתר עיקר הבגד שהוא חייב בציצית (ואע"ג דרבא ס"ל (שם דף ל"ט. ע"א) דכל הבגדים חייבין בציצית מדאורייתא ולאו דוקא צמר ופשתים מ"מ בעי עכ"פ שיהיה בגד ארוג משא"כ של עור וע בלבוש סי' יו"ד). אבל הא