יושר לבב פ

צריך לו כי כבר קיים מה שמוטל עליו בגלגול אחר ולפיכך היה סבור בדעתו שלא טוב עושים כל ההוגים בה ולכן היה מקנטרם בדברים אלו ולהוגים בדברי הרב האר"י זלה"ה דבר זה מובן הוא אבל בפרטות מה שכתבתי בפ' ח' מובן הוא דלא היה מתרעם אלא על הכותבים אותה דמאחר שאינה צריכה כשאר התורה שבע"פ לא היתה ראויה להכתב מאחר שהיא מוציאה את המקרא מידי פשוטו ובצאתו מהפשט אפשר לפרש בו דרך רמז פירושים שונים הסותרים זה את זה משא"כ בפשט שאין למקרא אלא פשט אחד ואם יש עוד פירוש אחר הוא דומה לראשון וכן כלם מאחר שצריכים להיות כלם בנוים על יסוד אחד של פשט הפסוק ולכן אף כי בדוחק התירו לכתבה ולא תהיה נסתרת מן האומות כמו שהיתה בהיותה בע"פ וכמשאז"ל על פסוק אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו לא יוכלו להוציא אף הם פירוש על פי דרכם כסל למו מיוסד על הפסוק כי פשוטו של מקרא ינגנו ולא ידמה לפירושים שונים דאנו מפרשים אותו דלהיותם אמת ימצאום כלם מיוסדים על פשוטו של מקרא אבל באגדה אם רואים בכתיבתנו אותה שאנו מפרשים אותו דרך רמז יוצא מידי פשוטו בפירושים שונים אף כי סותרים זה את זה ירצו אף הם כקוף לפני אדם לדמות לו ולהפוך פי' הפסוק ללענה ורוש דרך רמז ויאמרו דאמת הוא אף כי יסתיר פשט הכתוב באמרם שאף אנו מודים בפירושים כיוצא באלו ולכן היה ר' זעירא מקנטר על הכותבים אותה דווקא

י והכי מוכח ממאי דגרסינן בירושלמי דשבת פ' ט"ז ר' חייא בר אבא חמא חד ספרא דאגדתה אמר אי מה כתיב באות תקטע ידה דכתבתה אמר ליה חד אבוי דההוא גברא כתבא אמר ליה כן אמרית תקטע ידא דכתבתה והוה ליה כן בשגגה שיוצא מלפני השליט ע"כ הרי שעל הכתיבה הקפיד וקלל מי שכתבה וזו יהיה כוונת ריב"ל דגרסינן התם קודם ר' חייא אמר ריב"ל הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק (ובמסכת סופרים פי"ג גרסינן אין לו חלק לעוה"ב) הדורשה מתחרך (ובמסכת סופרים הנ"ל גרסינן מתברך) והשומעה אינו מקבל שכר אמר ריב"ל אנא מיומוי לא אסתכלית בספרא דאגדתא אלא חד זמן אסתכלית אשכחית כתוב בה וכו' עד ולאהרן קדוש ה' אפילו כן אנא מתבעית בלליא ע"כ דמשמע מדבריו שכל החרדה הזאת לא נאמר אלא על הכותבה והדורשה והשומעה מפי הכתב ועל הקוראה מתוך הכתב כריב"ל דאבעית בליליא מפני שקרא בה בתוך הספר ביום כנראה מפשטן של דבריהם ולגירסת מס' סופרים דגרסינן מתברך ואף לגירסת הירושלמי דיש לפרש