ישמח ישראל (רמב"ם) לט

מה"ת שנאמר לא יאכל חמץ. והקשו עליו מהא דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת מקראי כמ"ש ביומא (ע"ד) ולמה הביא כאן ילפותא דל"י חמץ: ונלע"ד עפמ"ש בדין ח"ש במצוה וי"ל דלשיטת הרמב"ם בפחות מכשיעור במצוה לא יצא ואינו כלום וכשיטת הירושלמי כמ"ש בתוס' קדושין ל"ט. וא"ש הואיל ואתקש אכילת חמץ לאכילת מצה כמ"ש בגמ' (פסחים ל"ה) וממילא הוה אמינא דגם בחמץ אינו חייב בח"ש

רמב"ם (פ"א מהל' שופר ה"ג) וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל. בלח"מ שם הקשה מהא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה (פסחים כ"ו) ורמב"ם פ"ה מהל' מעילה ובגמ' (ר"ה כ"ח א') משמע דיש בקול דין מעילה ורבא עצמו ס"ל כן ותי' שם. אמנם תמוה לי דלטעמא דמלל"נ למה אסור לכתחלה לתקוע בו והלא במודר הנאה משופר כ' בזה"ל לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה עכ"ל הרי דלכתחלה מותר ובשופר של עכו"ם כ' הב"ח בטור סי' תקפ"ו הטעם דאסור לכתחלה משום דמאיס למצוה ובמודר הנאה משופר להרמב"ם והטור והרפ"ו מותר לכתחלה ולהרי"ף ובעה"מ אדם אחר תוקע והמודר הנאה יוצא כמ"ש העט"ז שם משום דיש בנ"א שנהנים כו' מ"מ כאן אין שום הזכרה דמותר לכתחלה וכאן לא שייך הטעם דמאיס ובשופר הגזול אי' בשו"ע סי' תקפ"ו במג"א סק"ד דמ"מ אין מברכין משום דהוא בעבירה כמ"ש סי' תרצ"ד במגילה גזולה ועיין לב"ש שם על המג"א ושפיר ניחא דמש"ה נקט לשון דיעבד והכא אין לומר דמש"ה לא יתקע משום העבירה ומשום ברכה דלא הוזכר בזה הברכה כמ"ש בגזול ועוד דכאן העבירה משום הנאה ומלל"נ משא"כ בגזול דאף בלא הנאה מקרי עבירה והאיסור רק משום גזל והיתר דאין גזל בקול ל"מ לענין ברכה וממילא דלכתחלה אין לתקוע משום הברכה וכמ"ש ה' לא יתרומו הערום והאלם כו': והנלע"ד עפמ"ש בגמ' (זבחים פ"ו) כל הסוגיא שם במחלוקת ר' וחכמים לענין פרשו אם ירדו עיי"ש אבל לכתחלה לכו"ע אין להפריש הקרנים וכיו"ב דחשיב במשנה שם וצריך להקטירם כמ"ש שם בגמ' ממקרא מפורש ועיין רש"י (ר"ה כ"ח) בדין זה דמייר' בפרשו מחיים כו' וא"ש דלא יתכן לשון לכתחלה משום דלכתחלה לשריפה עומד אם לא בפרשו דיעבד אמנם נ"ל דמותר לתקוע בו אף לכתחלה בפרשו דיעבד רק שאין לתלוש לכתחלה

רמב"ם (שם פ"ב ה"ו) ולמה אין תוקעין שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר או יוציאנו מרשות לרשות כו' ולכאורה תמוה דלמה שינה מלשון הגמ' דנקט רק הטעם דיעבירנו כמ"ש (ר"ה כ"ט ביצה י"ח מגילה ה' סוכה מ"ג) ובתוס' שם דמש"ה לא נקט שמא יוציאנו משום דיש היכר בהוצאה מרה"י לרה"ר או משום דנמלך להוציאו ובטל עקירה ראשונה פטור עיי"ש: והנלע"ד דהרמב"ם ז"ל דייק בלשונו שיוליכנו למי שיתקע לו ולא כמ"ש בגמ' שאין הכל בקיאין כו' וא"ש דבכ"מ שהוזכר ברמב"ם דין מצות אלו שאין דוחין שבת לא הוזכר רק שמא יעבירנו כמ"ש בגמ' רק הכא בדין שופר מזכיר ג"כ טעם דשמא יוציאנו. ולכן י"ל דכונת הרמב"ם במ"ש שמוציאו מרשות לרשות ר"ל שיעמוד ברה"י ויוציא השופר לרה"ר ליתן לתוך ידו של התוקע להוציא ולא שיוליך בעצמו השופר ומש"ה חיישינן שפיר מפני שאין לו היכר בנתינה מיד ליד וכמ"ש לא יעמוד ברה"י וישתה ברה"ר דחיישינן שמא יביא הכלי אצלו. משא"כ בלולב שצריך דוקא בעצמו ליטול וכן בכלי לטבול. ואז יש לחשוש שמא יוציאנו בעצמו ובזה לא חיישינן לשמא יוציאנו בעצמו דאית לי' היכרא וכן במגילה אי' ברמב"ם וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה וג"כ כמ"ש דלא יתכן לומר שיתן המגילה לעמוד בחוץ לקרות המגילה משא"כ בשופר דסגי בט' קולות מה"ת ודי בשהיי' מועטת

עוד אמרתי בענין דחיית מ"ע דשופר.