ישועות יעקב עח

א"כ העד השני שמעיד שהוא רבע את פלוני לפי דבריו רשע הוא ופסול לעדות וא"כ איך יצטרף עמו ואחר שכתבתי זה מצאתי בראב"ן שדרך בדרך זה אם אמנם לשונו מגומגם מאוד אבל אפשר לכוין דעתו לדברינו אלה ואף דמשכחת לה שהעד השני אינו יודע שמא אמר לו הנרבע התקשה ואי לא קטלינא לך מלבד דדעת הרמב"ם ז"ל באמת דאף בהתקשה ואי לא קטלינא לך פסול לעדות גם פשיטא דאם העד ראה שזנה פסול לעדות ולא תלינן להכשירו שמא אמר לו התקשה ואי לא קטלינא לך וא"כ ראית הרשב"א אינה מכרעת וגם ראינו שהראב"ן חולק עליו ופשיטא דאזלי' להחמיר כיון דהוא איסור תורה וכבר כתבתי דאף היכא דמשים עצמו רשע מ"מ מכלל רגל"ד לא נפיק דמהכ"ת יאמר אדם על עצמו שעשה תועבה לזנות והוא אסור לישא אותה דשוי' אנפשי' חד"א דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל וא"כ אין לו שום תועלת בהגדה זו ואדרבה הוא אסר אותה על עצמו ע"י הגדה זו וכיון דבאומרת טמאה אני ויש רגל"ד אסורה כש"כ כשהבועל מעיד עדות זה ועוד דגם הבעל האמין את העד והאמין לדבריו וגירשה ופקע לי' השיעבוד שהיתה משועבדת וממילא נאמנת לומר טמאה אני דעיקר הטעם דאינה נאמנת משום דמשועבדת לו כמ"ש הר"ן אבל כשהבעל מאמין לדברי' פשיטא דמועיל ועיין סימן קע"ח בהגה"ה ומ"ש בספרי ישועות יעקב:

סימן ד. ב"ה יום ג' ט"ו אלול תקצ"ה לפ"ק:

לכבוד הרבנים המופלגים בתורה ויראת ה' חכמים השלמים דייני צדק בק' רומנאב. מכתבם קבלתי ע"ד שני אנשים שהתחתנו עצמם וכל א' נתן לנדן בנו ובתו כפי כחו ואבי האשה התחייב עצמו ונתן כתב בערכאות על הסך שהתחייב בכאוהיו"מ וגם עשה אינטבלאציע על הבית שיש לו והאיש והאשה דרו יחדיו ערך חמשה עשר שנה והולידו בנים ובנות וכעת מתה האשה וטוען אביו שלא התחייב רק ע"מ שתהנה בתו כדין כתב פירות כסות וכלים המבואר בש"ס דכתובות ובטוש"ע אהע"ז סי' י"ג ותובע החותן לחתנו שיעשה לו עקסטבלאציע ונפל מחלוקת ביניכם בזה:

והנה בגוף הדבר שהוא מחלוקת רש"י ור"ת אם זכה הבעל אחר הנשואין וגם לשיטת ר"ת דלא זכה נחלקו הפוסקים בזקף עליו במלוה אי מוציאין ממון בס"ס זה ימים הארכתי בענין זה דלדעתי גם התוס' מודים דאין מוציאין ממון בס"ס דאינו רק מטעם רוב ואין הולכין בממון אחר הרוב רק בשטר הדבר תלוי כמ"ש הרמב"ן דמגו להוציא במקום שטר אמרי' משום דשטר העומד לגבות כגבוי ותמהו כולם דאנן קיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי וכ' בס' כנה"ג בשם מהרי"ט דדוקא בספק שקול אין מוציאין מיד המוחזק אף שיש לשכנגדו עליו שטר דנהי דעומד לגבות כגבוי מ"מ במה כחנו יפה להוציא ממון מספק דאף שאינו מוחזק מחמת שיש לשכנגדו שטר מ"מ ש שכנגדו לא חשיב מוחזק אבל ביש מגו דמגו מהני בס אלא שאינו מועיל להוציא משום דחזקת ממון עיקד אבל במקום שטר עכ"פ ליכא לשכנגדו חזקת ממון וקש לענין ס"ס אף שאין מוציאין ממון בס"ס אבל כשי שטר מהני הס"ס דליכא חזקת ממון לשכנגדו מח דשטר מהני ובזה א"ש דברי התוס' כתובות (דף ע"ב) ד"ה אי למיתב ומה"ט כתבתי היכי דאף מודי דשטר העומד לגבות לאו כגבוי כגון דיש בענין השטר עצמו אי הי' התחלת חיוב ע"ד הזה כל בנשא ולא מצא בתולי' דאמרי' על דעת כן לא תן השטר בזה לא מהני מגו ולא ס"ס כמ"ש התוס' במס' סוא ד"ה שטר העומד לגבות עייש"ה ויש בזה מקום אב בהך דנדונית חתנים אי חשיב שטר או כיון שנתין שע"ד כן לא התחייב אפשר דחשיב כמו כנסה בח בתולה ויותר נראה כיון דבעת הנשואין הי' חיוב ג לבתו עכ"פ אלא דלענין ירושת הבעל הדברים אמ אי יורשה א"כ חשיב שטר גמור והוי כגבוי עכ"פ ל זה דמהני ס"ס ואמנם בזקפן במלוה על הבעי לומר דאין כאן תורת גבוי כיון דלא התחייב ב רק באופן שתהנה בתו ממנו וע"כ נחלקו על הרב, בזה ואמנם כיון שהי' בידו לגבות הסך קודם שאו אשתו הרי יש לשטר חיוב ואינו דומה לנשא אשה מצא בתולים דשם אמרינן כיון דסתם נשואה לבעלה עומדת ומחמת חיבת ביאה התחייב ובעת הביש נתברר שהי' טעות אין כאן התחלת חיוב ודברי נכונים. הטעם השני נראה לי לחלק בין ירושת ה דאינו רק מדרבנן לדעת הרבה פוסקים לבד כשא:

לא זכה הבעל בדברים הללו אבל כאן שהבעל רוצה בירושה זו רק שהבנים ירשו אפשר דכ"ע מודו דמהני וכן נראה מהך דנדוניא לברת ומהא דמבואר בש"ע סי' רנ"ג כמו שהאריכו כן בזה הרבנים האחרונים וגם אני הארכתי בזה במ"א ואין הפנאי מ עמדי כעת:

ועיקר נראה לי אף דאין להוציא מיד המו אבל פשיטא דאין לכוף השני לעו עקסטבלאציע כיון דעיקר הטעם דאין מוציאין נא משום דאומר קים לי כר"ת וכדעת האומרים בזקף עליו במלוה שייך אומדנא אבל פשיטא דקק יכול לומר להיפך מאחר שקים לי כדעת הפוסקים האומרים דהבעל או הבנים יורשים אין רצוני לעשות עקסטבלאציע עד שיתן לי מה שמגיע לי וכמ"ש האע הביאו הרב הש"ך בחו"מ סי' ע"ב ס"ק ע"א דהמלוה על המשכון חשיב כנוטל ואף שנאמן ב דמי המשכון מ"מ צריך לישבע בנק"ח היינו כשן המלוה ותובע את הלוה שיפרע לו דמיו ויטול המשכון מידו אז חשיב כנוטל אבל אם הלוה תובע את ה שיחזור לו המשכון אף שמודה שאין המשכון שלו א דטוען דחייב לו דמים א"צ המלוה להחזיר המשכון עד שיפרע לו וא"צ לישבע כדין נוטל וחשיב כנ והסמ"ע הבין דברי הר"ן דיכול לגבות חובו מהמ והש"ך השיג עליו בזה אבל כשאינו רוצה להחזיר