ישועות יעקב נח

לי דבאמת פשיטא לי' להש"ס דיש ספק שמא נימוק הולד קודם שיצא אלא דאין להקל מספיקא ולכך הבית טמא ור"ש דאומר נימוק הולד עד שלא יצא היינו דכמו ודאי יחשב דרוב נימוקין וכמ"ש התוס' וא"כ קשה למה החמירו חכמים הרי יש כאן שני ספיקות שמא לא הי' ולד כלל בשליא ואת"ל הי' כאן ולד שמא נימוק קודם שיצא לאויר העולם א"ו דהלכו אחר הרוב ועשו אותו כודאי אף לענין הצטרפות לספק אחר ואמנם באמת זה אינו ראי' דכיון דהוי ספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ואנן קיי"ל אף שאתה יכול להרבות ספיקות ברה"י ספיקו טמא ואמנם אי נימא דמטעם זה החמירו חכמים א"כ לא הי' לר"ש לחלוק ולומר נימוק הולד עד שלא יצא הרי אף אי ר"ש ג"כ סובר כחכמים דיש ספק אי נימוק הולד ג"כ הי' טהור כיון דר"ש אינו סובר הך כללא דספק טומאה ברה"י ס' טמא דהרי ר"ש סובר ברה"י תולין א"כ אף דספק תורה להחמיר כאן יש שני ספיקות שמא אין ולד בשליא ואת"ל יש בו ולד שמא נימוק עד שלא יצא וטהור ואין זה פלוגתא חדשה בין ר"ש לרבנן ולכך הוכיח הש"ס דהך דאין שליא בלא ולד כודאי חשיב ובזה א"ש דהביא הש"ס הך דר"ש אף דעיקר הראי' מת"ק דמדברי ת"ק הוי מצי למימר דחשיב ספיקא ומ"מ אף בס"ס מטמאין דכל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות ברה"י טמא אבל מדברי ר"ש דייק שפיר ודו"ק:

והנה כתבתי בזה במקום אחר דכאן נראה דאי לאו דחשיב רובא שאינן נימוקין כודאי הי' טהור ולפ"ז אין ראי' דר"ש סובר דרוב נימוקין דאף בספיקא מטהרין כמו שמשמע מלשון הש"ס ואיך כתבו רבותינו בעלי התוס' דדיוקא דש"ס דר"ש סובר ע"כ דרוב נימוקין מדסובר דהבית טהור הא חזינן דאף בספק מטהרין עייש"ה. ונראה לי דהנה ידוע מה שכתב רבינו משולם הובא במרדכי סוף מס' חולין בהך דיבמה שרקקה דם דמועיל משום דאי אפשר בלא צחצוחי רוק דקשה אמאי אינו בטל ברוב משום דדבר שתחלת ביאתו לעולם הוא מעורב ל"ש בי' ביטול והקשה המרדכי מהא דקאמר ר"ש נימוק הולד עד שלא יצא וקאמר הש"ס עלה משום ביטול ברוב נגעו בו וקשה הא כאן ג"כ כיון דנימוק עד שלא יצא לאויר העולם א"כ תחלת ביאתו לעולם הוא מעורב ותירץ משום דיכול להיות שהי' ניכר הולד טרם שנתערב ואח"ז נימוק ונתערב קודם יציאתו לאויר העולם ולכאורה אין דבריו מובנים דאם נתערב קודם יציאתו לאויר העולם א"כ תחילת ביאתו לעולם הוא מעורב ואמנם במשל"מ פרק. מה' מטמאי מו"מ ביאר הדבר דבזמן הראוי לטומאה או לאיסור שאנו דנין עליו הדבר תלוי דיבמה שרקקה א"א לדון עלי' אם הוי רקיקה רק אחר שרקקה ויצא הרוק לאויר העולם אבל בטומאה גם במעי אמו שייך טומאה וא"כ כיון שלא הי' מעורב בעת שהי' ראוי לטמא ואח"ז נתערב שייך בי' ביטול ברוב עכת"ד ותיתי לי שקיימתי מסברא דנפשאי ואח"ז מצאתי בס' משל"מ:

ואמנם עדיין קשה דהרי במעי אמו לא הי' לו שום טומאה לא טומאת אוהל ולא שאר טומאות דטומאה בלוע הוא ואינו מטמא ואם כן לא הי' לנו לדון עלי' קודם שנתבטל ועדיין לא שייך בי' ביטול ברוב דדבר שתחילת ביאתו לעולם כבר נתבטל ל"ש בי' ביטול וצ"ל כיון דמבואר במס' אהלות פרק דאף שלא יצא לחוץ רק נפתח רחמה והעגיל ראשו כפיקה של צמר מטמא וא"כ חיישינן שמא נימוק הולד אחר שהעגיל ראשו ונפתח הרחם ואז יש לו ביטול וכשבא לבית וילדה דהיינו שיצא הולד מבית הרחם כבר נתבטל ואין לו טומאת אהל עוד אבל אם נימוק הולד קודם פתיחת הרחם פשיטא דל"ש בו ביטול כמו גבי יבמה שרקקה דם:

ואמנם לפ"ז יש לנו שני ספיקות דיש ספק אי נימוק הולד כלל ספק א' שמא לא נימוק כלל ואת"ל נימוק שמא נימוק הולד קודם שנפתח הרחם כלל דאז כיון דבעת שנימוק לא הי' עליו שם טומאה כלל דטומאה בלוע אינו מטמא א"כ לא שייך בו ביטול דדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב אינו בטל וא"כ מטמא טומאת אהל דבר תורה כיון דטומאה איכא וצ"ל כיון דבין אם לא נימוק כלל בזמן יציאתו לאויר העולם או קודם אינו בטל ובין אם נימוק בזמן קדום אינו בטל הוי כשם אונס חד הוא דבשניהם אנו דנין אם נתבטל או לא ואין זה חשיב ס"ס:

ואמנם עדיין קשה דהרי כתב בתה"ד דאם יש נ"מ בין שני הספיקות וספק אחד מתיר יותר מחברו ל"ש בזה שם אונס חד הוא וא"כ ה"ה בזה הרי יש נ"מ לענין אם תטמא האשה טומאת יולדת דאם נימוק הולד קודם פתיחת הקבר אין לה טומאת יולדת אף דלא שייך ביטול כיון דאין כאן תורת ולד אינו מטמא את האשה וכ"ש דלא יהבינן לה ימי טהרה אבל אי נימא כספק השני שמא אף אחר יציאתו לאויר העולם לא נימוק או דקודם יציאתו לא נימוק א"כ האשה טמאה יולדת וכיון דיש נ"מ בין הספיקות חשיב ס"ס גמור אמנם ז"א דהרי קיי"ל דמודה ר"ש שאמו טמאה לידה אף שהולד נימוק דכתיב אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שמזרעת דהיינו שנימוק הולד אמו טמאה לידה ויושבת על דמי טהרה ואח"ז נזכרתי דבש"ס פרק יוצא דופן דרשי רבנן הך קרא דאשה כי תזריע דדוקא שילדה מן מקום שמזרעת אמו טמאה לידה לאפוקי כשיצא הולד דרך דופן אין אמו טמאה לידה ור"ש סבר יוצא דופן יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה וקרא דאשה כי תזריע אתי ללמד דאפילו לא ילדה רק כעין שהזריעה אמו טמאה לידה ופירש"י דלרבנן דדרשי אשה כי תזריע למקום שמזרעת הא דשליא טמאה לידה משום דלא סברי הך דנימוק הולד עד שלא יצא וכיון שכן לרבנן דעיקר הטעם דחשובה לידה משום דלית להו דנימוק הולד עד שלא יצא וכיון שכן לענין טומאת אהל יש שני ספיקות א' שמא לא נימוק כלל קודם שיצא לאויר העולם ושמא נימוק קודם פתיחת הרחם וספק א' מתיר יותר לענין טומאת לידה ובזה יתבאר הכל על מכונו דהש"ס דייק שפיר דהלכו חכמים אחר הרוב לחשבו כודאי