ישועות יעקב מד

כמ"ש הרב"י בסי' ק"צ ובעד קאמר הש"ס דהוא חשש איסור תורה דאימר סבורה הרגשת עד הוא א"כ למה נתלי בדם מאכלת בעד שאינו בדוק. הנה כבר הרגשתי בדבר זה לשיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים דהא דקאמר הש"ס כסבורה הרגשת עד או הרגשת שמש הוא היינו דטמא מן התורה אף שלא הרגישה משום דתלי' דבאמת הרגישה רק שהי' בדעתה שהיא הרגשת עד או הרגשת שמש וא"כ בראתה כתם אחר הבדיקה או אחר תשמיש תהא טמאה מספק תורה ואף בפחות מגריס או אף שיכולה לתלות בדבר שממנו בא הדם לא יהי' מועיל וכתבתי ליישב דבאמת עיקר הטעם דתלינן שהרגישה וסברה הרגשת שמש או עד הוא אף שהדבר רחוק היינו כמ"ש רבינו דחזקת דמים שבאים מן האשה חזקתן בא בהרגשה לכך ע"כ שהרגישה וסברה הרגשת עד או שמש הוא אבל בספק אם בא מגופה אמרינן מאחר שלא הרגישה ע"כ שהדם אינו בא מגופה ולא אמרי' שהרגישה וסברה הרגשת עד וכו' או כיון דמ"מ יש מיעוט השכיח שאף דמים שיוצאין מגופה יוצא שלא בהרגשה דהרי חזינן דלמדין מקרא בבשרה דדמים שיוצאין שלא בהרגשה אף שיוצא מגופה אינו מטמא מה"ת וע"כ דיש לזה מציאות שלא תרגיש בדם היוצא מגופה אלא כיון דאיכא רובא דמרגישין בדם היוצא מן הגוף מטמאין אותה טומאה ודאית אבל בספק אם בא מגופה אמרי' סמוך מיעוטא לפלגא והוי לי' רובא שלא לטמא את האשה מה"ת והנה באמת מלשון הפוסקים דכתם אינו מטמא בפחות מכגריס משום דלא גזרו על הכתמים רק כשיש בהם גריס ולא מטעם דיותר ראוי לומר שדם מאכלת הוא אלא דתחלת גזירת כתמים לא הי' רק על כתם שיש בו כגריס ואמנם כבר כתבתי בזה במקום אחר דהא דבעינן הרגשה היינו לטמא האשה טומאת שבעה משום רואה אבל פשיטא דמטמא האשה והנוגע טומאת ערב למאי דקיי"ל מקור מקומו טמא וטמאה האשה משום נוגע ודם הנדה חשוב אב הטומאה ומקור ג"כ אב הטומאה ומטמא את האשה אף בלי הרגשה וניהו דהאשה אינה טמאה בעת שהדם בפנים דהיינו בבית החיצון משום טומאה בלועה ובעת שבא על העד אפשר שלא נגע בבשר ומעתה כשמוצאת הדם על העד אין לנו לומר כיון שהאשה טמאה עכ"פ טומאת ערב מה"ת אם הדם הוא מן המקור אף שלא הרגישה ממילא טמאה גם היא מדרבנן טומאת שבעה ולא אמרי' דלא גזרו עלי' טומאת שבעה דרבנן דתלינן בדם מאכלת דהרי הספק נוגע לדבר תורה ג"כ לענין טומאת ערב אמנם כבר כתבתי דברואה בלי הרגשה האשה טהורה לגמרי ואף טומאת ערב ליכא ואמנם הר"ן בחידושיו לנדה פרק הרואה כתם כ' כיון דהבגד טמא אף האשה גזרו עלי' משום טומאת הבגד והיינו כיון דהבגד טמא אף בלי הרגשה גם על האשה גזרו עלי' לטמא אף בלי הרגשה אבל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם עכ"ל הר"ן בטעמא דר"נ. ואמנם בהך דינא דמבואר (בדף י"ד) בבדקה עצמה בעד הבדוק וטחתו בירכה ולמחר מצאה דם על הירך ואנו מסופקין אם מן העד בא על הירך בזה כיון שראתה בלי הרגשה ואין לנו לדון על העד דממ"נ אם יש עליו דם פשיטא דטמא כיון שהי' בדוק מתחלה וכעת נמצא עליו דם ואם העד נקי פשיטא דאין לתלות הדם שבירך שבא מן העד כמ"ש התוס' וע"כ שהעד נאבד ואין אנו יודעין מה הי' לו א"כ אין לנו לדון רק על טומאת האשה טומאת שבעה דאף אם בא מן העד על הירך אם בא מן האשה שלא בהרגשה אינו מטמא רק משום דקיי"ל מקור מקומו טמא והיינו כמו מראות טהורות שיוצאין מן המקור שמטמאין את האשה טומאת ערב או את הבגד כמ"ש והיינו במקומו אבל אחר שפירשו מן המקור אינו מטמא עוד כיון שהמה מראות טהורות ומקור מקומו טמא אמרו דהיינו כשהוא במקומו ומה"ט במקור שנפל לארץ הי' מטהרין כיון שאינו במקומו לולא דיש לנו לימוד דאף בעת שירד לחוץ מקור מקומו מיקרי כמו שיבואר לקמן באריכות א"כ בזה נוכל לומר כיון דאין כאן רק גזירה דרבנן שגזרו אף על דם שבא שלא בהרגשה אף אי נימא דהוא קרוב לודאי שמן העד בא על הירך מ"מ באין בו כגריס ועוד לא גזרו טומאה על פחות מגריס ואמנם בסיפא שם בבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה דם על העד הא דתלינן בזה להקל בפחו' מגריס ע"כ דאין הטעם משום שרואית בלי הרגשה ולא גזרו ע"ז טומאה דרבנן רק על גריס דהרי אנו דנין גם על הבגד והבגד טמא אף בלי הרגשה כיון שקבל מן הדם של המקור בעודו במקומו במקור לא יהא אלא מראות טהורות כשהם במקור מטמאין טומאות הבגד ועכצ"ל דאף שגזרו טומאה משום הבגד על האשה ג"כ מ"מ תולה במאכלת כמו שתולה בכל דבר שיכולה לתלות אבל אי נימא דמטמא נדה היינו טומאת ודאי א"כ למה בעינן גריס ועוד. ובזה א"ש בש"ס דנדה (דף י"ד) דבבדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה דם דקאמר הש"ס טמאה נדה ואמר לו ר"ח אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד אמר לו אבל א"כ עשית אותו כתם וברישא שם בעד הבדוק וטחתו בירכה דקאמר הש"ס טמאה נדה וכ' התוס' דבעינן כגריס ועוד והדבר תמוה דא"כ אף בזה קשה כיון דאמרת דבעי' כגריס א"כ עשיתו כתם ובזה א"ש דברישא כיון דאין לנו לדון על העד אין כאן רק גזירת חז"ל שגזרו על הדם אף שבא שלא בהרגשה ונוכל לומר דלא גזרו רק על גריס אבל בסיפא שיש לנו לדון על העד ומ"מ בעינן גריס ועוד שפיר הקשה ודו"ק היטב ונתיישב בזה קושי' הר"ש שם בתוס' שהביא מעלתו ועתה נבא על סדר דבריו. כ"מ הקשה דאי נימא דהא דקאמר הש"ס ארגשה וכסבורה הרגשת עד היינו דאף שלא הרגישה אמרינן שבודאי הרגישה אלא שהי' בדעתה שהיא הרגשת עד א"כ מה הקשה הש"ס מהך דנמצא על שלה אי דארגשה נימא דסבורה הרגשת עד הוא אין כאן קושי' כלל דהרי בדיקת העד הוא אחר תשמיש והרגשה צריך להיות בעת תשמיש דאל"כ למה חייבים להביא קרבן מלבד שלא אמרו הרגשת העד דומה להרגשת ירידת דם מן המקור רק כשמכנסת העד עד אותו מקום אבל לא בקינוח ובדיקה