ישועות יעקב יט

בכתב דאנה כתיב בלאו דלא תענה דצריך להיות בפה אלא דממילא כיון דאין עדותו מועיל אין בזה לאו דלא תענה אבל אי נימא דהיכי דיכול להגיד בפיו גם בכתב מהני עדותו ממילא שייך לאו דלא תענה וא"כ מה שעבר על לא תענה אינו משום דאפשר להגיד בפה רק מה דמועיל עדותו הוא משום דיכול להגיד בפה אבל שבועת איסור שבועה בכתב אינו אסור דהרי כתיב לבטא בשפתים אלא משום דחייב בפה ה"ה בכתב היכי דיכול לישבע בפה וא"כ אין השבועה שעבר עדיף מאלו נשבע בפה ועבר שאין בו מלקות משום שאין בה מעשה וא"כ אף אותם שהקשו מלא תענה מודים דאין קושי' משבועה ודו"ק היטב כי הדברים ברורים מאוד:

והנה בשו"ת שב יעקב הביא ראי' מהא דקאמר הש"ס במס' מגילה אמתני' דהי' כותבה דורשה ומגי' אם כיוון לבו יצא וקאמר דאיירי במנח מגילה לפניו וקרי לי' פסוקא פסוקא וכתב לה ולמה לא קאמר דמנחה מגילה לפניו וכתב לה והכתיבה עצמה הוא כדיבור לענין מצות קריאה אלא ודאי דכתיבה איננה כדיבור. וע"ז כתב מעל' דאין בראי' זו ממש כיון דבעת שכתב רואה במה שלפניו לכתוב א"כ הדר הוי לי' קריאה בע"פ הנה מעל' סבר שראיית השב יעקב מהמסקנא ולא עיין בגוף התשובה וראיית הש"י מהא דקאמר הש"ס מתחלה אי נימא דקרי פסוקא פסוקא וכתב לה על פה הוא וקשה לפי מה דס"ד דאין פסול משום בע"פ למה לי' לאוקמי דקרי והדר כתב הרי הכתיבה עצמה הוא כדיבור בע"פ וזה ראי' נכונה. והנה לכאורה יש ראי' מהא דקאמר הש"ס אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד והיינו משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וקשה למה לי קרא פשיטא דהיכי דאין לחברו תועלת בעדותו ליכא חיוב קרבן שבועה וכאן דאינו מועיל עדות שבכתב קרבן שבועה מהיכי ואמנם באמת הדבר קשה כיון דבעדות שבשטר מהני מפי כתבם מטעם שכתבו הפוסקים דכיון דנכתב בצווי הלוה נתחייב עיין ברז"ה וכתב הש"ך בחו"מ סי' מ"ו ס"כ דלשיטה זו אף אלם יכול לחתום השטר א"כ קשה אמאי נקיט מילתא דפסיקא פרט לאלם משמע דבאלם ל"ש כלל קרבן שבועה והא משכחת בעדות שבשטר והשביע אותם אם הוא חתימת ידם. ואמנם ז"א ממ"נ אי נימא דאיירי בקיום שטרות שהוא מה"ת כגון בטוען מזויף לשיטת הר"א כהן הרי קיי"ל דל"מ מפי כתבם וכיון דקרא אתי למעט אלם א"א לאוקמי כן באלם שהשביעו על השטר ואמנם זה אינו דהרי א"א להעיד מפי כתבו על חתימת ידו. ואמנם עדיין קשה לפמ"ש במק"א דהא דכתב הש"ע חתם על השטר כשהי' בריא ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו ודקדק הש"ך למה נקיט בריא ונשתתק הרי לשיטת הרז"ה והרי"ף אף בשנשתתק יכול לחתום על השטר וכתבתי דבאמת לשיטת הרז"ה השטר נעשה בצווי הלוה ומעתה כשמעיד על תח"י יכול להעיד גם על מנה שבשטר דהוי כאומר נאמן עלי קרוב או פסול כיון דבצווי הלוה חתם אבל בחתם כשהוא בריא ונשתתק א"כ לא קבל על עצמו עדות מפי כתבן דהרי הי' בריא וע"כ אינו יכול להעיד על כת"י כיון דאמנה שבשטר קמסהיד לא מהני וכ"כ בס' כנסת יחזקאל בתשובה סי' ולפ"ז הדק"ל איך סתם פרט לאלם שא"י להגיד הרי משכחת בעדות שבשטר והשביעו שיגיד מפי הכתב אם זה הוא חת"י ואמנם הדבר נכון עפמ"ש הרשב"א במס' שבועות בהא דשבועות העדות אינו רק בראוי להעיד דהיינו אף שיש לחברו תועלת בעדותו כגון שקבלו עליהם קרוב או פסול מ"מ כיון שבלי קבלה אינו ראוי להעיד אין כאן חיוב קרבן שבועה דק"ש ליכא אלא באותן שראוים להעיד מצד עצמם לא מחמת קבלה ובזה שפיר קאמר אם לא יגיד פרט לאלם דאף בעדות שבשטר לא משכחת ק"ש דאינו נאמן להעיד על כתב ידו כיון שהוא אלם ואף דבעת החתימה הי' ג"כ אלם ומהני עדותו כיון שאינו רק מטעם שקבל על עצמו ולכך נאמן להעיד על כתב ידו אבל עכ"פ ליכא ק"ש כיון דמצד עצמו אינו ראוי להעיד ממילא ליכא ק"ש ולכך אשמעי' רבותא גדולה דאף דיש לחברו תועלת בעדותו דהיינו בשטר מ"מ ליכא קרבן שבועה ודו"ק היטב:

עכ"פ הסכימו הפוסקים הרבה דשבועה בכתב אינו מועיל ואף שיכול לישבע בפיו אין זה ענין להך מילתא דמחלק ר"ת בין יכול להגיד בפיו לאלם שאינו בר הגדה דדבריו אלו לא אמורים רק לענין עדות דתלוי בראוי לבילה אבל מה ענין זה לענין שבועה. ואמנם נראה דאף אי נימא דאף שבועה בכתב שם שבועה עלה היינו כשכותב לשון השבועה (חסר סיום התשובה וחבל כו'):

סימן ג. לכבוד הרב המאוה"ג אבד"ק סאמבור. וע"ד השני שהשוחט קבל על עצמו אם יעבור ע"ז וישחוט בלי קוויטיל מהפאכטער יהי' קונם ידו לשחוט עוד ואמנם כפי האמת שמעולם לא קבל על עצמו השוחט ולא הגיד כן רק שכן נכתב בהקוויטיל שקבל על עצמו כן והוא כתב יד אחר והשוחט בא על החתום על הקוויטיל הנ"ל. הדבר מבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב דאם נאמר בשטר שקבל ע"ע איזה דבר בשבועה או שאמר כן ואח"ז אמר שמעולם לא קבל או נשבע ע"ז ונותן אמתלא למה כתב אין עליו חיוב מצד שבועתו כיון שיודע בעצמו שלא נשבע ובח"מ סי' ע"ג כתב הסמ"ע דאם נאמר בשטר שקבל עליו שבועה בפ"מ אינו יכול לומר שלא נשבע והט"ז כ' דאף בזה מהני אמתלא והיוצא מכללות הדברים דלענין איסור שבועה אם יודע בעצמו שלא נשבע כלל אין עליו חיוב שבועה מחמת הכתב שנאמר בו שנשבע וגם כשאנו מסופקים אם נשבע באמת ע"ז או לא נאמן לומר שלא נשבע ומ"ש בשטר שנשבע הוא מחמת איזה טעם וסיבה ולא שייך בזה לומר הודאת בע"ד כמאה עדים כיון דבאמת אין אדם נפסל עפ"י