ישועות יעקב יח

לאלם לאו דוקא והאי אלם היינו חרש וזה דוחק. גלל כן נראה לי בפשיטות דבאמת לכאורה קשה אמאי לא משני הש"ס בפשיטות שאני עדות דכתיב אם לא יגיד ואמנם קושי' הש"ס מנ"ל דאם לא יגיד ממעט אלם נימא דאלם מהני כיון דיכול לדבר מתוך הכתב או בהרכנת הראש והוא ג"כ כפקח לכל דבריו ואם לא יגיד פרט לחרש שאינו יכול להגיד וזהו גזה"כ ובזה א"ש דהנה לכאורה קשה למה לי קרא למעט אלם או חרש מקרבן שבועה הא אי אפשר להשביע אותו רק כשיכתוב השבועה דהרי אינו יכול להגיד השבועה בביטוי שפתים ואיך ישביע אותו וצריך לומר דבשבועת העדות חייב קרבן אף במושבע מפי אחרים ואינו צריך ביטוי שפתים של הנשבע ויכול להשביע את האלם. ואמנם עדיין קשה מ"ש התוס' דנוכל לאוקמי הך דקאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד דאיירי בחרש קשה הא בחרש אף האחר שמשביע אותו אינו יכול להשביעו רק מתוך הכתב וא"כ אף שבועה מפי אחרים ליכא. והנה אף שכתבתי בתשובה הגדולה שהי' לי עם הרבנים הגאונים מו"ה פנחס זצוקלל"ה אבד"ק פראנקפורט דמיין ומו"ה עזריאל אבד"ק לובלין והרב החסיד מהר"י מ"מ דק' קאזעניץ ע"ד גט אחד בק' סטאשוב והגאון מהר"פ הנ"ל כתב ראי' דלא בעינן שמיעת קול באומר לסופר כתוב מהך דהכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וכו' והרי חרש הכותב הגט א"א לו לשמוע מפי הבעל רק שהבעל כותב לו בכת"י והאריך ואני כתבתי אז דכיון דהבעל יוכל לצוות להסופר בע"פ והעדים יכתבו בכתב שכן צוה לו הבעל שיכתוב גט לאשתו פשיטא דמועיל והפוסקים לא אמרו רק כשהבעל המצווה אינו יכול להגיד בפיו רק בכתיבת ידו אבל כשהבעל מצווה בפיו רק דמודיעין לחרש שכן הגיד הבעל בפיו פשיטא דמועיל וא"כ ה"ה בזה לענין קרבן שבועה דשבועת העדות דחרש כיון דמהני מושבע מפי אחרים א"כ חברו משביע את החרש בפה ומודיע לו בכתב שכן השביע אותו. ואמנם אח"ז נתיישבתי בדעתי דאף דבגט מועיל באופן זה היינו משום דחזינן דפקח הגורש רצונו לגרש את אשתו והוא אומר הדברים בפיו אף שנודע להחרש מפי הכתב מועיל אבל כאן בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ואינו מועיל כתיבה להיות חשוב כמו דיבור אלא שבשבועת העדות מהני מושבע מפי אחר היינו מדכתיב ושמעה קול אלה והוא עד מהני שמיעה מפי אחרים אבל עכ"פ בעינן שמיעת קול וכאן החרש לא שמע קול אלה מפי אחרים ואף שנודע לו מפי הכתב שכן השביעו אותו נראה לי דאינו מועיל כיון שהוא לא שמע הקול מדבר אליו שמפי כתב נודע לו אין זה בכלל ושמעה קול אלה וא"כ לא צריך קרא למעט מאם לא יגיד א"ו דקרא דאם לא יגיד קאי על אלם דמשכחת לה מושבע מפי אחרים כיון דהוא שומע מה שמדברים אבל רב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו ואף דבעי' אמירה בפה מ"מ כתיבה הוי כאמירה ואף בחרש וא"כ שפיר נוכל לאוקמי דממעט קרא מק"ש חרש דאף שיכול לדבר מתוך הכתב ובעל שבועה הוא דכתב הוא כדיבור ויכול לכתוב הריני נשבע שא"י לך עדות מ"מ גזה"כ שאינו חייב ק"ש ומנ"ל דקרא ממעט אלם דלמא אלם כיון דפקח גמור הוא ויכול לכתוב או להרכין בראשו חייב ק"ש ובזה נתיישב לנכון קושי' התוס' דבלי רב כהנא לק"מ כמ"ש ודו"ק היטב:

נחזור לעניננו דלכאורה מוכח מהך דממעט מקרבן שבועה של עדות מי שאינו בר הגדה ובר שמיעה לפמ"ש התוס' והרשב"א דהך ברייתא אם לא יגיד הוי מוקמי' בחרש ומ"מ משמע דאי הי' יכול להעיד הי' חייב ק"ש משמע דשבועה בכתב מהני. ואמנם נראה דיש ראי' דלא מהני שבועה ונדר בכתב דבתשובות הרשב"א הובא בב"י אהע"ז צ"ו באשה שנשתתקה ושאלו אותה אם קבלה כבר משל בעלה והיא רומזת שלא קיבלה משל בעלה וסיים הרשב"א מ"מ כיון שהיא צריכה שבועה קודם שתקבל כתובתה וא"א לה לישבע בפי' אין כאן מקום להשביע וסיים הרשב"א כיון דשבועה זו דרבנן די שישביעוה מפי אחרים והיא תקבל על עצמה ע"י הרכנה ומבואר מתוך לשון התשובה דכתב לא מהני לא בשבועה ולא בנדר ויש בידי אריכת דברים בזה:

עוד נראה לי ברור דאי נימא דשבועת ביטוי מועיל בכתב א"כ משכחת לה לאו דשבועה ביש בה מעשה כגון שכתב בכת"י שהוא נשבע לעשות דבר זה או שעשה דבר זה ונמצא שעבר על השבועה על לאו ועשה מעשה ובזה פשיטא דלוקה ובש"ס שבועות (דף כ"א) מבואר דאי אפשר להיות מעשה על השבועה שיהי' לאו שיש בו מעשה ש"מ שבועה בכתב לא מהני ובתשו' אחרת כתבתי דלדעת ר"ת דהא דממעטי' בעדות מפי כתבם היינו דוקא אלם שאינו יכול להגיד בפיו אבל פקח גמור שיודע לדבר בפיו אף בכתב מהני דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ה"ה בשבועה בכתב אם ראוי להגיד ולהוציא השבועה מפיו אף בכותב בכת"י מהני א"כ נוכל לומר כיון דעיקר הטעם דשבועה מהני משום דאפשר להגיד מפיו א"כ לא תוסיף שבועה בכתב תת כחה יותר מאלו נשבע בפה שאינו חייב עלי' מלקות משום שאין בו מעשה א"כ אינו ראוי בשום אופן להתחייב מלקות על שבועתו בין בכתב בין בע"פ וכמו כן צריך לומר הא דקאמר הש"ס דעדים זוממין לא משכחת בהו לאו שיש בו מעשה ולאו דלא תענה אין בו מעשה ולשיטת ר"ת דהיכי דיכול להגיד בפה אף במעיד מפי הכתב מועיל א"כ משכחת שעבר על לאו דלא תענה באופן שיש בו מעשה א"ו כיון דעיקר הטעם משום דכשמגיד בפה מהני עדותו ה"ה בכתב אם כן עדותו בכתב לא עדיף מכשמעיד בע"פ להתחייב עליו מלקות. שוב נזכרתי שהמ"ל הביא קושי' זו לשיטת ר"ת וכעת אין בידי לעיין בזה. ואמנם בשבועה בודאי אין קושי' לדעת האומרים דכתב דשבועה מהני היכי דיכול לישבע בפיו דכאן השבועה לשקר בעצמה אינה אסורה רק משום שיכול לאומרה בפה א"כ אינו חייב עליו מלקות אבל כאן לאו דלא תענה שייך בכתב כיון דמועיל עדותו