ישועות יעקב טו

כוונתו דכבר כ' לעיל דהא דמועיל שמנה ימים אינו היתר מצד עצמו אך דמזה אנו יודעין שבודאי כלו לו חדשיו דאל"ה א"י לחיות שמנה ימים ומש"ה אינו מועיל ס"ס דהרי עיקר ההיתר בס"ס הוא משום דאיכא שני צדדים להתיר וכמו הך דפ"פ ס' באונס ס' לאו תחתיו דבין כך ובין כך מותרת לבעלה משא"כ הכא עיקר הס"ס ספק אחד הוא כיון דשמנה ימים אינו מתיר רק מצד שמגלה שבודאי כלו לו חדשיו א"כ אין כאן רק צד אחד להתיר דכלו לו חדשיו ועי' תשובות מהרי"ט סי' נ"א בקטנה שנסתפקו במספר שנותי' דל"מ ס"ס ספק היא גדולה וס' הביאה שתי שערות דאין היתר השערות רק דמגלה דודאי משהביאה שערות היא גדולה א"כ ל"ה שני צדדים רק צד אחד אם היא גדולה או לא עיי"ש וה"ה בנ"ד כיון דאין הח' ימים היתר בפ"ע ל"מ ס"ס וזה ברור. אמנם בענין נאמנות העכו"ם יש לומר דכיון דהוי דשיל"מ אינו מועיל עדותו במסל"ת אף דאינו רק איסורא דרבנן כיון דהוא דשיל"מ אף דאינו רק אדר"נ משוי לי' כחומר אד"א כמו דס' בדשיל"מ לחומרא כמ"כ אין עכו"ם מסל"ת נאמן באדר"נ בדשיל"מ. ולכאורה מבואר להיפך מדברי הש"ע או"ח סי' תקי"ג בהגהת הרב שם סעי' וי"ו עכו"ם שהביא בצים ביו"ט ראשון ומסל"ת שנולדו מאתמול מותר לסמוך עליו והיינו משום דל"ה רק איסור דרבנן והרי ביצה שנולדה ביו"ט הוי דשיל"מ א"כ חזי' דבאדר"נ אף היכא דהוי דשיל"מ עכו"ם מסל"ת נאמן ודלא כדברינו. ואמנם כשתעיין היטב אין זו סתירה כלל דבאמת רוב בצים אשר מובא לפנינו המה אשר נולדו מאתמול אך דרובא ל"מ משום דהוי דשיל"מ ול"מ רוב וכמו שמבואר שם בדברי המג"א ס"ק י"ג עיי"ש ומש"ה מהני התם עדות העכו"ם מסל"ת אף דהוי דשיל"מ דל"ש להחמיר מחמת דהוא דשיל"מ כיון דכבר איצטריך חומרת דשיל"מ דאל"ה הי' מותר מחמת הרוב דלאו בני יומן נינהו וכבר עשתה פעולתה חומרת הדשיל"מ לגרע כח הרוב תו לא תעביד עוד חומרא מבלי להאמין עכו"ם מסל"ת מש"ה מהני שם עדותו אף דהוי דשיל"מ משא"כ בנ"ד דהא דל"מ רוב היינו משום דאנו צריכין לחוש להמיעוט וכמש"ל א"כ ל"מ עדות העכו"ם מסל"ת אף דהוא איסור דרבנן כיון דהוי דשיל"מ הוי כמו איסור דאורייתא וזה ברור:

שבתי וראיתי להרב בעל הש"ך בספרו נה"ך שדיבר בסתירת דברי הרב הגדול בעל טו"ז שכ' דזה הוי דבר שיל"מ למה שמבואר בסי' ק"ב בביצת ספק טריפה דלא חשיב דשיל"מ בשהיית י"ב חודש משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי וה"ה כאן ל"ה דשיל"מ עיי"ש. והנה לכבוד הרב בעל הש"ך פשיטא לי' טובא דהיכא דאין המתיר עתיד לבא בודאי ל"ה דשיל"מ ואזיל לשיטתי' שבסי' ק"ב הקשה על רבינו בית יוסף שכ' הדבר בשם י"א וכ' שלא מצא מי שחולק בדבר וגם דהדבר מוכרח מש"ס דפ"ק דביצה דלא מוקמינן הך דואם נתערבה באלף כולן אסורות בביצת ס' טריפה דהוי דשיל"מ בשהיית י"ב חודש וע"כ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי. ואני בחי' חזון הרביתי להרב בעכ"מ בה' עכו"ם פ"ז גבי ספק עכו"ם העלה בדעת הרמב"ם דאפילו היכא דאין המתיר עתיד לבא בודאי חשיב דבר שיל"מ וחולק על הרשב"א בזה ומש"ה הביא דעת הרשב"א בשם יש מי שאומר והדבר הי' בהעלם מדברי הרב הגדול הש"ך זלה"ה. והקושי' שעמד עלי' הרב בעל הש"ך דלא מוקמי' הך דואם נתערבה באלף בביצת ס' טריפה היינו שהתרנגולת ס' טריפה והוי דשיל"מ נראה ליישב באופן נעים דלכאורה קשה בהך דינא שכתב הרשב"א בביצת ס' טריפה דל"ה דשיל"מ משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי והרי בלא"ה ל"ה דבר שיל"מ דהרי קיי"ל דדוקא בס' טריפה מהני שהיית י"ב חודש או לידה אבל בודאי טריפה ל"מ (וכ"כ כאן בש"ע ביצה של ס' טריפה דודאי טריפה לא מהני] וכ' הרב הגדול מהרש"ל ביש"ש לחולין הטעם דלא מהני בודאי טריפה משום דהך דאמרי' טריפה אינה חי' ואינה יולדת אינו בבירור רק דרוב נטרפין לא יוכלו לחיות י"ב חודש ולהוליד אבל מיעוטא איכא שמולידים וחיים י"ב חודש ומש"ה בס' טריפה אזלי' בתר רובא כמו בכל דוכתי דאזלי' בתר הרוב משא"כ בודאי טריפה וא"כ קשה כאן דבאמת נתבטל הדבר והוי רובא דאיתא קמן והאיסור נהפך להיתר ואפי' שני בני אדם א"צ לאכלו בהיכא דל"ה דשיל"מ ואפי' לשיטת הרא"ש דאדם אחד אין לאכול שניהם הוא רק חומרא בעלמא ואנו אומרים דהוי דשיל"מ דיוכל להשהותו עד י"ב חודש הרי גם לאחר י"ב חודש לא יהי' מותר בודאי ועדיין מיעוט יכולים לחיות רק דניזל בתר הרוב א"כ מוטב שנסמוך תיכף על הרוב דאי' קמן וא"ל דאח"ז יהי' שני צדדי רובא להתירא ז"א דאין נ"מ בין רוב אחד לתרי רובא דבין הכי והכי רחמנא שרי' וא"כ בלא"ה לא הוי דשיל"מ ומדוע הוצרך הרשב"א ליתן טעם דאין המתיר עתיד לבא בודאי והיא קושי' גדולה וצריכה לפנים. ונראה ליישב דידוע דעת הראב"ד דביצה תורת ברי' עלי' ותמה הרב הש"ך בספרו הארוך דא"כ מה הקשה הש"ס בפ"ק דביצה אהך דואם נתערבה באלף כולן אסורות אי אמרת ביצת טריפה דבר שאין לו מתירין היא ותבטל ברובא דילמא מש"ה אינה בטלה משום דהויא ברי' ובאמת שכבר עמד בס' שיטה מקובצת למס' ביצה וכ' ליישב דספיקא היא דשמא נטרפה אח"כ ולא נאסרה מתחלת ברייתה ול"ה ברי' אלא בדבר שאסור משעה שנוצרה עיי"ש והנה פשיטא לי' דס' ברי' בטיל משום דהא דברי' אפי' באלף אינו בטיל רק מדרבנן ומה"ת אפי' ברי' בטלה מש"ה בספיקא הו"ל ס' דרבנן אמנם לטעם הדבר דברי' אינה בטלה משום כיון דהחמירה תורה ללקות על ברי' אפי' באין בו כזית החמירו חז"ל לאסור תערובתה אפילו באלף כמו שמבואר בדברי הטו"ז בסי' ק' ס"ק א' עיי"ש. א"כ כיון דגוף הדבר אי הוי ברי' נוגע לד"ת אם ללקות עליו באין בו כזית ובזה הוי ס' דאורייתא [ואף דאין נ"מ בספק למלקות מ"מ נ"מ טובא